פרק עשירי בסדרה מיסטיקה, על טבעי, מטפיזיקה ומדע
אני מחשיב עצמי לאדם רציונלי. אך אני בטוח שכל אחד מכם נתקל בדברים שקשה להסביר בצורה רציונלית. במקרים כאלה נכנסות לפעולה 'אמונות' (למשל דתיות) שמנסות לעשות את החיים קלים. כי לומר "יד אלוהים בדבר", או "זהו הגורל" או "הקארמה" - כל אלה הן דרכים קלות להסביר דברים בלתי מוסברים. אלה המתעבים כל מה שקשור לאמונות בלתי מוכחות ולאפשרות קיומם של דברים אל- או על-טבעיים, מסתפקים באימרה "לכל דבר יש הסבר רציונלי", והם מסוגלים לחיות בשלום עם חוסר הסבר רציונלי מצוי, כיוון שהם יוצאים מתוך נקודת הנחה כי קיים בכל מקרה הסבר כזה - גם אם אין אנחנו יודעים כרגע מהו. בזה מסתיים הענין מבחינתם. ואני נמנע מלדבר על אלה שמפקפקים - "לא היה, לא נברא, סיפורי אלף לילה ולילה"...
יש דברים שאני ממש לא מבין אותם, ואת חלקם ניתן לנתח בעזרת כלים פרוידיאנים ידועים. למשל, אתה יושב בתא שרותים אחד מתוך שישה, כאשר כל אחד מהאחרים פנוי עם דלת פתוחה. אז מדוע תמיד יש מישהו שכשנכנס לשרותים, והוא חייב לבדוק את תא השרותים הסגור? חסר לו מקום? חמישה תאים עומדים לרשותו, אבל הוא חייב לנסות להכנס לתא הסגור. אז לפרויד וודאי היה הסבר לתופעה הזו.
אבל יש דברים אחרים, שאיך שלא אגלגל אותם, לא אמצא תשובה שתסביר אותם. ברשומה זו אשתף אתכם במספר מקרים בלתי מוסברים, מתוך עשרות שקרו לי. יתכן מאוד שדברים דומים קרו גם לכם, אך אתם מדחיקים אותם מתוך פחד, או מתוך חשש שהסביבה תתייחס אליהם כהמצאה במקרה הטוב, או שתסתכל עליכם כמי שראוי להשלח להסתכלות פסיכיאטרית דחופה. יש גם שממש מסבירים כל דבר כזה כצירוף מיקרים. מיקרים סטטיסטיים ותו לא. אבל קיראו את אשר אספר למטה ותשפטו.
מכיוון שאני מדען, אני מנסה למצוא הסברים רציונלים לתופעות בלתי רציונליות לכאורה. אבל כאשר קורים דברים בניגוד לחוקי הפיזיקה, גם מדענים של הפיזיקה המודרנית צריכים להמציא תיאוריות של קיום 'יקומים מקבילים', או של חלקיקי בוּזוֹנים 'אלוהיים', או קיום 'מיתרים' שמחברים עולמות וזמנים (וכשהמציאות לא מסתדרת כל כך איתם - הם מעלים את מספר המיתרים מתשעה לאחד עשר וכהנה וכהנה).
בין אם הקורא יודע על מה אני מדבר כאן ובין שלא, הוא בהחלט עשוי לחשוב שהתיאוריות המדעיות האלה של הפיזיקה המודרנית (שרובן מבוססות על חישובים מתמטיים, אבל לעתים גם על מספר הוכחות ומדידות ניסוייות במאיצי חלקיקים למשל) הן הזויות לא פחות מכל 'אמונה' הזויה לכאורה בעל-טבעי.
אני נזכר בדוקטורנט לביוכימיה חרדי שהכרתי, שערך עם חברו חישובים לתאריך המדויק שבו יגיע המשיח. אני מודה שלא יכולתי לרדת לעומקם של החישובים האלה, וגם במשיח אני לא מאמין. אגב כל חישובי ביאת המשיח המפורסמים, שחושבו במאות האחרונות - כולם הסתברו כטעות. המשיח לא רצה להגיע.
אז הרי מספר אירועים על- טבעיים שקרו לי. אין זה דמיון, גם לא חלום. בכולם נשאר תיעוד/מזכרת לאחר התרחשותם:
מקרה ראשון:
בשרותי הצבאי נסעתי בתא מטען פתוח של משאית ובעת זינוק במעלה כביש משופע, עפתי אל הכביש במהירות נסיעה של כ- 50 קמ"ש. למרות שהוטחתי בחוזקה אל האספלט של הכביש, היתה לי תחושה שעוטף אותי מעין 'ענן', המפעיל עלי כוח משיכה שלילי חזק. כוח נסתר שבלם את עצמת הנפילה. כאילו מין 'מצנח' כזה נפתח ובלם את עוצמת הנפילה. אף אחד מהשומעים על כך, כולל העדים שצפו באירוע, לא יכול היה להאמין כיצד יצאתי ללא פגע. אפילו לא שריטה. רק 'מזכרת' אחת נשארה - מסגרת משקפיים מעוקמת.
חווית תחושת כוח המשיכה השלילי הזה חזרה על עצמה בנפילות רבות נוספות בחיי, שגם מהן יצאתי ללא פגע. מכיוון שאינני חתול, אין זה מובן מאליו. מרבית האנשים נופלים כבולי עץ ושוברים עצמות.
מקרה שני:
גם כן בשרות הצבאי. בעקבות מידע מודיעיני חם על פיגוע מתוכנן על אחת מהישיבות בירושלים. קטעו לנו את קורס הפרמדיקים לשבוע. שמונה מאיתנו נשלחנו לאבטח את אנשי ותלמידי ישיבת איתרי. שהינו שם שבוע. בכל משמרת בת ארבע שעות, פיטרלנו בשטח הישיבה שני זוגות. באותו שבוע, בשעה שמסלולו של הזוג השני חצה את המסלול של בן זוגי ושלי - נפלט כדור מהרובה של אחד מזוג החיילים. בערך עשרה מטרים ממני. הקליע שחדר לנעל שלי - לא גרם לי אפילו לשריטה, גם לא חור בגרב. אבל בנעל נשאר למזכרת חור כניסה בקוטר של הקליע. חור כניסה בלי חור יציאה, אבל הקליע יצא... בניגוד לכל חוקי הבליסטיקה...
החייל שפלט את הכדור בנוכחות שני העדים הנוספים, התחנן שלא אדווח וכי הוא מבטיח שיחליף את זוג הנעליים שלי עם החור בזוג מתאים משלו כשנחזור לקורס. אך מה יכולתי לעשות, להחליף את זוג הנעליים השחורות שלי בזוג נעליים חומות? נשארתי עם זוג נעליים עם חור הכדור, שהטמנתי בקיטבג שלי עד לסוף השירות הסדיר. השתמשתי בכל שארית השירות בזוג הנעליים השני שלי.
תמונת פוטושופ להבהרה. אז עוד לא המציאו את הסמרטפונים והמצלמות הדיגיטליות
הסתרתי במשך כל השירות את הנעליים האלו. בכל מסדר מפקד חששתי שמישהו מהמפקדים יבחין בחור הפעור שבנעל, אם יחליט להפוך את הקיטבג ולרוקן את תכולתו על מיטה.
כשהחזרתי את הציוד ביום השחרור בבקו"ם, חששתי נורא מהאפסנאי שיראה את חור הכדור וישלח אותי למשפט. קצת קשה לצאת בקלות ממשפט כזה ולהסביר מדוע לא דיווחתי על מקרה ירי שכזה. אבל לא. האפסנאי אפילו לא שם לב לחור שבנעל.
זה היה מקרה אחד מתוך שתי תאונות ירי בשירות הסדיר שלי. משתיהן יצאתי ללא פגע. התאונה השניה הייתה במטווח בטירונות. לפי חוקי הבליסטיקה - הכדור שכוון אלי בטעות של טירון, היה אמור לחדור ולחצות את מוחי...
מקרה רביעי:
לפני כשש שנים נהגתי ברכב החדש שקניתי מספר חודשים קודם לאירוע. כשראיתי שאני מתקרב לרמזור אדום בו עומדים שלושה טורים של מכוניות, התחלתי לבלום. אבל כלום..., דוושת הבלמים לא הגיבה... ניסיתי להוריד הילוך, לבלום גם בעזרת הבלם יד... הוא חרק ושום דבר לא קרה ... המכונית המשיכה לשעוט. הרגשת פחד איום. חוסר אונים ברגע שזכור כנצח.
ואז כאילו 'כוח' אוחז בהגה, מסיט אותו ומתמרן את הרכב בין המכוניות העומדות (ללא פגיעה בהן!) וגורם לרכב לעצור בפגוש של המכונית הראשונה בטור האמצעי (שבמקרה היה מרווח גדול בינה לבין המכונית השניה שלאחריה) . הפגיעה הייתה שולית (כאילו פגיעה, במהירות אפס....למרות שהכביש היה בשיפוע ירידה חד, כפי שיש רבים כמוהו בירושלים).
כולי רעד, הזמנתי גרר שגרר את הרכב למוסך. בבדיקה לא נמצאה תקלה במערכות הבלימה. ביקשתי מהמוסך שיבצעו לרכב מבחן נסיעה ארוכה - שוב לא נמצאה בעיה. גם לא אמורה להיות כזאת במכונית חדשה.
בכל המקרים האלה נשאר תיעוד. מסגרת משקפיים מעוקמת, נעל עם חור כניסה של קליע בלי חור יציאה, מכונית ששעטה בירידה בלי מעצורים ונעצרה 'בקלילות' עם פגיעה ממש מינורית בפגוש. בעל מכונית הטנדר שנפגעה אפילו לא הגיש תביעה לביטוח. אני הגשתי תביעה לחברת הביטוח שלי. בתביעה תארתי את האירוע כפי שהיה, ומשום מה לא נשלחתי להסתכלות פסיכיאטרית. חחחח
מקרה חמישי:
אירוע שקרה לפני מספר שנים, בתקופה שאוטובוסים היו מתפוצצים בירושלים. נהגתי לצאת מהבית באופן קבוע בשעה 6:00 בבוקר. יום אחד איחרתי ויצאתי חמש דקות מאוחר יותר. איך שאני נועל את שער הבית, נשמע הד פיצוץ עז. עליתי על הרכב ונסעתי במסלול הרגיל שלי לעבודה. ולאחר חמש דקות הגעתי אל הגשר. מתחת לגשר אני רואה אוטובוס שפוצץ על ידי מחבל מתאבד ובסמוך לו נפגעו מספר מכוניות נוספות שחלפו בקרבת האוטובוס. הרוגים ופצועים, כוחות הביטחון ואמבולנסים התחילו להגיע.
התחלתי לחשוב מה היה קורה אם באותו יום הייתי יוצא כהרגלי חמש דקות מוקדם יותר. מדוע יצאתי דווקא ביום זה כמה דקות מאוחר יותר? כמובן הפשוט ביותר לומר 'יד המקרה', אך לדייקן כמוני זה נראה בכל זאת דבר לא מוסבר. דרך אגב מקום הפיצוץ היה בדיוק לאחר הרמזור שבו המכונית שלי איבדה את הבלמים, כפי שסיפרתי למעלה. אז גם זה שוב יד המקרה?
מקרה שישי:
בשנות התשעים היו נפוצות הצתות ליליות של מכוניות באזורי מגורים בצפון ירושלים.טרור שמקורו היה בכפר השכן עיסוויה.
בוקר אחד התעוררנו ובמגרש החניה של ביתנו הוצתו כמעט כל המכוניות, שנותרו כשלדים מפויחים. המכונית שמשמאל והמכונית מימין שהיו צמודות למכונית שלי נשרפו כליל. המכונית שלי שביניהן - נותרה שלמה.
בעיקרון, בהגרלות אני נורא גרוע. אף פעם לא זכיתי בפרסים והגרלות.
יש המאמינים בקיום מלאך שומר. ולאור המקרים הרבים שקרו לי, אם אכן יש דבר כזה (וקשה לי להאמין שישנה ישות כזו) המלאך שלי צריך להיות רב עצמה ביותר. לא?
ואחרי שסיפרתי את זה, ולמרות שאני לא מאמין באמונות טפלות, אקיש על העץ ואומר טפו, טפו, טפו שלוש פעמים. ליתר ביטחון. מישהו אחר, אולי היה אומר 'הגומל' ועובר לסדר היום. אולי היה מתחיל לחבוש כיפה ולהניח תפילין, אך יש לי סיבות טובות אחרות לחשוב שאם יש אלוהים - לאחר שברא את העולם אין הוא עוקב בכל רגע אחרי בני האדם ומתערב בחייהם.
אבל אני חייב לציין שאותי דברים כאלה מבלבלים ומטרידים. כי קשה לי לקבל עובדות בלי להבין ולהבין בלי עובדות.
מקרה שביעי:
לסיום אביא מקרה נוסף ואינו מובן - הפעם בניגוד לחוקי הפיזיקה והביולוגיה. בילדותי עברתי ניתוח הֶרניה (שבר). אני זוכר שאח המחלקה נשא אותי על כפיים לחדר ניתוח. אחת האחיות בחדר הניתוח נתנה לי להריח סם טשטוש שבכלל לא טשטש אותי.
הרופא המרדים דחף לי לפנים מסכת גומי עם ריח גז מחניק (שאותו לא אשכח בחיים). הוא ציווה עלי לספור בקול רם עד עשרים ולא נרדמתי (והריח, הריח נורא). וכשסיימתי בספירה, ציווה עלי להמשיך ולספור מעשרים לאחור. אני לא זוכר מתי הפסקתי לספור, אבל לפתע החלו ההזיות: ראיתי את ראשה של אחותי הקטנה מרחף ללא גוף מעל פסגת הר כחול. צעקתי. ועם הצעקה ראיתי סביב ראשה של אחותי הילות אור בצבעי הקשת - מתפשטות מראשה החוצה כמו גלים.
ואז אני שומע את הרופא המרדים אומר לרופא המנתח "עצור. אל תמשיך". הוא כבר התחיל לחתוך לפני שנרדמתי ואז נפלה עלי תרדמה עמוקה.
לאחר הניתוח לא התעוררתי במשך עשרים שעות. הצוות הרפואי כבר התחיל ממש לדאוג. התעוררתי לפתע ופקחתי את עיניי. חרדה תקפה אותי - כי ראיתי את הורי ואחותי הקטנה ניצבים מולי צמודים למיטה למרשות רגליי - אבל במהופך, רגליהם למעלה וראשיהם למטה. עצמתי את עיניי בבהלה ומשפקחתי אותם שנית, ראיתי אותם ואת העולם כפי שאני רואה אותו היום.
לתופעת הראיה במהופך יש הסבר ביולוגי. העיניים של כולנו רואות את העולם במהופך אבל המוח מתרגם את התמונה ומראה לנו אותה בכיוון הנכון. לאחר ההרדמה העמוקה, המוח שלי לא תרגם נכון את התמונה לאחר שפקחתי את עיניי לראשונה.
אבל יש משהו שלא ניתן להסביר. הורי ואחותי עמדו צמודים למיטה שלמרגלותיה היה מעקה עץ במסגרת מתכת (כזה שתולים עליו את גליונות המעקב של החולים), שהסתיר את פלג גופם התחתון. לא ניתן לראות אותו דרך מעקה כזה על ידי אדם ששוכב במיטה. אז כיצד ראיתי מעל המיטה את רגליהם ונעליהם המוסתרות של הניצבים ואת כל גופם המלא וראשם במהופך, במה שאמור להיות נוגע ברצפה המוסתרת פיזית מעיניי?
מדובר כאן במה שמכונה כתופעת 'ראיה מרחוק' (שנחשבת לעל-טבעית). בתופעה זו נעסוק בפרק אחר בסדרה.
עם רגליים באוויר והראש על הקרקע
Where is my mind?
The Pixies
https://www.youtube.com/watch?v=7ut52Szpd-w
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן