יום שלישי, 14 בנובמבר 2017

פעם כן ופעם לא - הרגלי אכילה חלק ב'



במעבדת סטודנטים הכנתי קפה בכלי וחומרי מעבדה נקיים בהרבה ממה שמצוי בבתים, בוודאי במסעדות ובתי קפה (ראה רשומה קודמת). הסטודנטים נכחו בתהליך. לבסוף רק אני שתיתי. התהליך, השימוש בכלי המעבדה ואחר כך הגשת הקפה בכלי זכוכית מעבדתיים קטנים (דמויי כוסות) - עוררו דחייה. למרות ריח הקפה המגרה שהתפשט במעבדה.

בפעם האחרת, באותו אופן הכנתי באותה מעבדה מרק - אך ללא נוכחות סטודנטים. לאחר הבישול הוצאתי תבשיל המרק מסביבת המעבדה למטבחון/חדרון אוכל סמוך. שם הגשתי לסטודנטים את המרק בספלי מרק נאים. וכולם שתו ונהנו.

זה מזכיר לי תוכנית טלוויזיה מסוג מצלמה נסתרת. תוכנית ששימשה אחר כך גם בסיס למחקר פסיכולוגי. בתוכנית זו הוצב ברחוב דוכן פרסומי שבו הציעו טעימות של מוצר בשר חדש המשווק בצורת נתחים קטנים. כרגיל, עבור טעימה חינם רבים קפצו על המציאה. כידוע בסופרמרקטים גדולים, אנשים יכולים לחסוך ארוחה עם מבחר הטעימות המוצעות האלו.

אז מה קרה באותו דוכן מוצר הבשר? לאחר שכל אחד מהטועמים אישר כמה טעים לו המוצר, אמר לו הדייל: "ומה תאמר על כך שזה אוכל לכלבים"? המצלמה הנסתרת צילמה את פניהם של האנשים המזועזעים, היורקים מיד את שאריות הביס האחרון. וגם כשהבינו שזה רק סתם עבור תוכנית "צלמנו, אכלת אותה" - תשעים ושמונה אחוז לא הסכימו לטעום או לאכול יותר מהמוצר הזה, שהובטח להם כי הוא במאת האחוזים ראוי למאכל אדם. מדוע?

"אל תביט בקנקן אלא במה שיש בו" הוא פתגם עממי ידוע. אבל כמה מאיתנו מסתכלים באמת רק על התוך. כמה מתחושות הגועל שלנו באמת מבוססות?
עד כמה אנחנו נופלים ברשתם של אנשי הפרסומת והמשווקים, המוכרים לנו קנקנים יפים?

למשל, מה אנחנו עושים כשחוש הריח אומר לנו כן ואילו חוש הראיה או השמיעה אומר לנו לא. עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על מערכת החושים שלנו?
כיצד אנחנו מתמודדים עם 
'קצרים' בין חושיים כאלה?
עד כמה אנחנו מתרשמים למשל מעוגה עם עיטורים יפים יותר מאשר מטעמה?
ובכלל כמה אובייקטיביות יש בהחלטות שלנו?
מסתבר שאנחנו רחוקים מלהיות חיה מושלמת. יש חיות חכמות מאיתנו. הן יודעות הכל על סמך חוש הריח.


ד"ר דיוויד רוזנבלט, רופא וטרינר ויועץ לחברת ביופט שמייצרת מזון לכלבים וחתולים - טועם דרך קבע את המזון שמייצרת החברה לפני שהם יוצאים לשוק. מסתבר שהמזון הזה מכיל ירקות טריים, מבחר פירות ובשר משובח. אלה משמשים חומרי גלם להכנת מזון לחיות מחמד.

לא רק שד"ר רוזנבלט אינו נרתע מאכילת הגרגרים והחטיפים שמייצרת החברה עבור חיות המחמד, גם שלוש בנותיו מהוות אטרקציה בקרב חבריהן כשהן אוכלות בפניהם בחופשיות את המזון החייתי.

לשאלה האם אין סיכון או חשש באכילת המזון המיועד לבעלי חיים, ד"ר רוזנבלט מבהיר כי כל המרכיבים במזון לחיות המחמד הם איכותיים ואינם כוללים שאריות או פסולת ממזונות שיועדו לבני אדם, כפי שרבים חושבים. לדבריו "המאכלים האלה מוגדרים כלא מיועדים למאכל האדם על פי חוק - רק מכיוון שהם מיוצרים בפיקוח משרד החקלאות ולא בפיקוח משרד הבריאות. אך מבחינה עניינית אין סכנה בריאותית", הוא מבהיר.


המזון המיוצר עבור חיות המחמד מותאם ביולוגית לצורכיהן. כמובן, מובאת בחשבון האנטומיה של הכלב והחתול והעובדה שהם טורפים מטבעם. בטבע חיו אבותיהם מציד, אך השלימו את התזונה גם בצמחים מזדמנים. מכאן נובעת הלוגיקה של תוספת פירות, ירקות ועשבי תיבול למזון חיות המחמד. הכלב הוא בעצם אוכל כל. כלבה שלנו נהגה לאכול לארוחת ערב בתיאבון רב קערית סלט ירקות - חסה, מלפפון וגזר. בעצם לא היה מאכל אדם שהיא סרבה לאכול. הייתה לה פרווה מדהימה ביופיה. הווטירינר טען שזה מהתוספת הצמחוניתדדי שנתנו לה כדי למנוע נטיה שלה להשמנה.

אבא שלי מספר שבמלחמת העולם השניה, היהודים שנגעלו לאסוף שאריות מזון מפחי אשפה או לאכול שאריות מזון לא כשר מהמטבח של הגסטפו - לא שרדו את השואה. אם כך אשאל את הקורא: אם וכאשר תקלע/י למחסור קיומי במזון, האם תאכל מזון זמין שהוא מזון לכלבים וחתולים?


שטיפת מוח מבית מדרשה של כת הטבעונים:
"האם היית אוכל/ת את המנה שבתמונה לו הקציץ היה מבשר או מגללי כלב"?
כמה הפכו טבעונים בשל דמגוגיה מכוונת ומטעה כזו של חברי אנונימוס?
כמה נערות ונערים הפכו לאנורקסים בשל תעמולה שכזו?
מחקר מדעי שנערך בבית החולים רמב"ם אכן הוכיח קשר הדוק בין תעמולה טבעונית להתפתחות אנורקסיה ושאר הפרעות אכילה.
לתאור מחקר זה תוקדש רשומה עצמאית נוספת.

אני מקווה שהקוראים יקחו את הרשומה הזו כחומר למחשבה, ובתקווה שהיא לא תקלקל את התיאבון בארוחה הבאה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אפשר להשאיר תגובה כאן