פרופסור י' היה המרצה שלי בקורס לפרמקולוגיה בתואר ראשון. הוא היה מהמרצים הטובים שידעתי. וגם ממכשילי הבחינות הגדולים שידעתי. הציון שלי בקורס היה 65 - הציון הנמוך ביותר שלי בתואר שסיימתי בהצטיינות (טוב, היה עוד אחד - הקורס תרמודינמיקה בכימיה פיזיקלית).
בזמנים של טרום מקרן הברקו, פרופסור י' אפילו לא השתמש בסליידים ובמקרן שקופיות כמו רבים מהמרצים האחרים. אני זוכר אותו באולם, מעתיק ללוח בגירים צבעוניים עקומות ממאמרים מדעיים בסבלנות רבה . היה בזה כמובן גם יתרון, כי כך היה בידינו הזמן להעתיק למחברות. לא כפי שכיום מיותר, כי כל המצגות זמינות לסטודנטים בפורטל הקורס. גם לא אשכח את הלעיסה העדינה הנצחית של מסטיק, שהניעה את לסתותיו כפרפטום מובילה ומסננות את המילים.
פרופסור י' שלט גם ביד רמה על סגל המחלקה והחוג לפרמקולוגיה, כי היה גם מנהל המחלקה וגם יו"ר החוג המיתולוגי (כיום שני התפקידים מופרדים). זה היה בתקופה שמינויים היו לכל החיים (ולא כפי שכיום - קדנציה של 4 שנים לאחר בחירות). כשהגיע מועד הפרישה הרשמי של הפרופסור כולם היו בחרדה: מי ילמד במקומו? מי ינהל במקומו? הרי אין כמוהו ואין תחליף שיוכל להכנס לנעליו. בוודאי המחלקה והחוג יתפרקו בלעדיו, כך חשבו כולם.
פרופסור י' פרש ומאז אף אחד לא ראה יותר את פניו (גם לא בטקסים ואירועים חגיגיים), ומאז הכל בכל זאת מתנהל בלעדיו ושום דבר לא מתמוטט. בכל הקורסים שלימד מסתדרים בלעדיו - פשוט בכל קורס שלימד לבד, היום מלמדים במקומו 8-10 מרצים - כל אחד מלמד כמה שעות בחלק מהקורס ולא בהכרח משום שאינו יכול להעביר בעצמו קורס שלם. מצד אחד זה תורם לגיוון ולפלורליזם (גם במדע יש כזה בדרך ההוראה) אבל מצד שני המרצים מרוצים מאוד, כי כך הם משלימים את מכסת ההוראה בקלי קלות - לכל אחד נרשמות השעות כאילו העביר כל אחד את הקורס בשלמותו בעצמו. שחיתות באקדמיה? אוי, לא כולם אבל יש הרבה. לא אפתח כאן תיבת פנדורה.
אבל יש אמריטוסים שלא מסוגלים לעזוב ונדבקים שכוחי אל לכיסא במשרד מעופש ללא השפעה, ויש שיודעים מתי צריכים לפרוש. יש אמריטוסים שממשיכים להגיע יומיום למשרד ואומרים זאת בעצמם - כדי לא לריב עם בת/בן זוגם בבית. ויש הטוענים שישיבה בבית תביא אותם לבקר כל יום בקופת חולים. כמה פתטי שאין להם דבר אחר בעולמם למלא את זמנם.
במדעי הטבע והרפואה האמריטוסים בעצם 'מסורסים' לאחר הפרישה. ראשית אם אין להם תקציבים קשים שהשיגו לפני הפרישה, אין הם יכולים להמשיך ולתחזק מעבדה - הנמסרת פעמים רבות על ידי ראש המחלקה לצעירים מפאת חוסר בשטחים. הם גם לא יכולים להגיש לבדם בקשות למענקי מחקר - כלומר לא יכולים להמשיך ולגייס כספים כדי להמשיך במחקר. הם גם לא יכולים להמשיך להדריך מסטרנטים ודוקטורנטים לבדם. טכנאים בתקן מחלקתי נלקחים מהם. לרובם לא נותנים אפילו ללמד בהתנדבות - בשל התנגדות נחרצת של הצעירים (אוי להם, כי גם הם יזדקנו יום אחד). אבל דווקא המכה הגדולה לרבים מהם היא בכך שהם מודרים מכל פעילות פוליטית, שהייתה נתח נכבד אצל רבים מהם לפני הפרישה. כי אין לאמריטוסים יותר זכות הצבעה בוועדות ובסנט. הם גם לא יכולים לשאת יותר תפקידים ניהוליים (יו"ר חוג, מנהל מחלקה, מנהל בית ספר, דיקן וכדומה). אז תגידו, מה הטעם להמשיך בכאילו ולא לפרוש בשיא הקריירה ולפנות לעיסוקים אחרים?
ולסיום, מכירים את משל הדלי והאצבע? כל מי שחושב שאין לו תחליף, שיכניס אצבעו לדלי מלא במים ויתבונן מהו השינוי שנוצר בגובה פני המים כשיוציא את אצבעו - שנוי זניח ובלתי מורגש. כדאי שכל אחד מאיתנו יזכור זאת.
חשבתי שלפוסט הזה יש משמעות מיוחדת בימים אלו שכבר לא מדברים על דרך, אלא מכושפים במנטרה של פוליטיקאים שאין להם תחליף. נכון נסיון נחשב, אבל גם אתם בוודאי לא תפנו לרופא מנתח דגול בעל נסיון ושידיו כבר רועדות.
אין באמת אחד שאין לו תחליף!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן