בתקופת המשנה, לתאריך החמישה עשר בחודש שבט היה משמעות פיננסית בלבד לצורך חישוב מיסים על היבול. תאריך זה שנחשב כאמצע של החורף, נבחר כסוף שנת כספי המס על פירות האילן. המעשרות על פירות לאחר תאריך זה, היו שייכים לשנה הבאה ולכן במשנה יום זה כונה "ראש השנה לאילנות".
ט"ו בשבט אינו ממש חג דתי. גם "ברכת האילנות", הנמצאת רק בחלק מהסידורים שעל-פי נוסח עדות המזרח, אינה מיוחסת לתאריך מדויק. במרבית הסידורים לא נמצא אזכור ל"ראש השנה לאילנות". בט"ו בשבט ילדי החדר גם אינם פטורים מלימודים.
התלמוד הירושלמי מצביע על ט"ו בשבט כמועד שבו מתחילים האילנות לשתות ממי השנה החדשה. ההסבר למועד זה על ידי התלמוד הבבלי הוא שבמועד זה "יצאו רוב גשמי השנה".
למעשה המקובלים במאה השש עשרה הם אלה שעיצבו את "סדר ט"ו בשבט" והנהיגו את אכילת הפירות במועד זה. הספר הקבלי עץ חיים מחלק את שלושים פירות הארץ לקבוצות על פי שלושה עולמות. על פי חלוקה זו, מיני פירות עולים במדרגות העולמות השונים:
העולם הראשון שהוא עולם העשייה, כולל עשרה פירות נקלפים. כלומר, תוכם נאכל וקליפתם מושלכת. לקבוצה זו משתייכים השקדים, רימונים, פרי הדר וכו';
העולם השני שהוא עולם היצירה, כולל עשרה פירות שחיצוניותם נאכלת ותוכם נזרק. לקבוצה זו שייכים התמר,השזיף, המשמש, וכו';
העולם השלישי, הגבוה שבעולמות, הוא עולם הבריאה, המתאפיין בעשרה פירות שנאכלים בשלמותם. למשל, תאנה,תות שדה, אוכמניות וכו'.
עולי "העלייה הראשונה" שבאו לגאול את הארץ ומצאו אותה שוממה, הנהיגו למעשה את הפן הלאומי של החג וכך נוצרה מסורת הנטיעות בט"ו בשבט.
נשאלת השאלה מנין המנהג של אכילת פירות יבשים? מדוע באמת לא פירות טריים? מנהג זה מקורו ברצון של היהודים בגולה לאכול מפירות ארץ ישראל. היות ויבוא פירות טריים מארץ ישראל לא היה מעשי ופירות טריים כלל אינם גדלים בחורף האירופאי, יובאו לארצות הניכר פירות מיובשים. מכאן השתרש מנהג אכילת הפירות היבשים היום. מעניין שמנהג אכילת פירות יבשים מארץ ישראל, התרחב היום לאכילת מיני פירות יבשים אקזוטיים - שהם בהחלט אינם פירות ארץ ישראל. אולם, אין סיבה מדוע לא ואפילו רצוי לאכול פירות טריים.
ידוע שאכילת פירות יבשים מועילה לשיפור היציאות באנשים הסובלים מעצירות, בגלל כמות הסיבים הרבה. אך למעשה הם אינם כל כך בריאים, בשל צורת העיבוד והשימור שלהם. אם תקראו את התוויות הצמודות לאריזות של הפירות היבשים, תראו שהם מכילים חומר שימור שאינו כל כך סימפטי. כדי להאריך את חיי המדף של הפירות היבשים, כיום בדרך כלל לא מסתפקים בייבוש תחת השמש או במתקן חימום מלאכותי, אלא מוסיפים כימיקל שנקרא גופרית דו-חמצנית.
גופרית דו-חמצנית היא תרכובת כימית שנוסחתה (SO2). הגופרית הדו-חמצנית היא מזהם אוויר הנוצר באופן טבעי בהתפרצויות של הרי געש. שריפת חומרי דלק המכילים גופרית בתחנות כוח ובתעשייה, פולטת לאוויר עוד מחומר מזיק זה. גופרית דו-חמצנית היא אחד הגורמים לתופעת הגשם החומצי, יחד עם תחמוצות החנקן. מנזקיה הבריאותיים של הגופרית הדו-חמצנית די מתעלמים. אך חומר למחשבה: אם החיידקים והעובש אינם יכולים לגדול על הפירות היבשים, בגלל הרעילות של הגופרית הדו-חמצנית המפוזרת עליהם, נשאלת השאלה מה הרעילות של החומר הזה עושה לכם?
יתכן שעל האריזה תמצאו שהמוצר מכיל חומר "תמים" המכונה E-220 . אך אל תטעו – מדובר בקוד של אותה גופרית דו-חמצנית. את החומר הזה מוצאים גם ביינות כחומר משמר. שתית ארבע כוסות יין בט"ו בשבט, גם היא מנהג על פי הקבלה.
בכלל כדאי שתשימו לב להטעיה מקובלת בתוויות של מוצרים, שמצוין עליהם "ללא צבעי מאכל וחומרים משמרים". בהרבה מקרים על התווית מצוין מאידך, שהם מכילים כל מיני מספרי - E, שהיצרנים לא בדיוק רוצים שתדעו מהם. הם חומרי צבע וחומרים משמרים, שאם אתם מעוניינים לדעת, חלקם מסרטנים. אפשר למצוא את המידע כאן וכאן.
הדפיסו את הטבלאות ושימרו. אם תצטיידו בטבלאות האלה בקניות המזון הבאות שלכם, אולי כבר לא תרצו לקנות מספר מוצרים.
לסיכום המלצה לקראת ט"ו בשבט – עדיף לחגוג עם שלל פירות טריים ולהמעיט באכילת פירות יבשים או משומרים. מילא פעם אחת בשנה, אבל אם אתם נוהגים לארח ברוטינה עם מגש פירות יבשים בכל ימות השנה. דעו מה אתם אוכלים ומאכילים.
* פורסם לראשונה - ט"ו בשבט תשע"ב
תגובות
הבנתי שעדיף לאכול את המשמשים הכהים הללו, ולא הכתומים הזוהרים שמכילים אכן גופרית דו חמצנית. הבעיה היא למצוא אותם בארץ.
השבמחקבכלל אולי צריך להתרחק מאוכל עם צבעים זוהרים מדי :) טו בשבט שמח, קן.
כמובן שאפשר גם לייבש את הפירות בשמש (כפי שהגננת עשתה בגן הילדים שלי). הם נראים יפים פחות' אבל טעימים יותר ובעיקר בריאים יותר.
מחקאת הפירות המיובשים, אני מאוד אוהבת לצערי הדור הצעיר,לא.
מחקתודה על הצילום המקסים.
אהבתי חלק מהפירות היבשים של פעם , כאשר היו מיבשים אותם בשמש.
מחקבאמת נתקלתי בדור צעיר ששולפים צימוקים מעוגות ומרחיקים אותם.
בחנות הפיצוחים והפירות היבשים, בזו שאני אוהב לקנות בה, קניתי לפני זמן מה תאנים מיובשות - ובבית לא אהבתי את הריח של המוצר. אכלתי חלק מהתאנים שקניתי - הן לא היו מקולקלות, אלא מאד יפות - ובכל פעם, הניחוח הרע הזה הפריע לי מחדש.
השבמחקאמש הייתי שוב בחנות, וטעמתי מאותן תאנים שקניתי בפעם הקודמת - והניחוח הזה לגמרי היה שם. התלוננתי בפני המוכר, והוא הציע לי לטעום "תאנים אורגניות". הסכמתי. הוא פתח לכבודי קרטון חדש לגמרי, טעמתי מהתאנים - ואכן התאנים היו מאד טעימות, וללא הניחוח הרע. החלטתי לקנות תאנים כאלה, וכשהתחלתי להוציא אותן מהקרטון, הסתבר שהתאנים קשורות ביניהן במין חוט "רָפִיָה" כזה (כמו חוט כזה מקש). מעולם לא פגשתי תאנים שקשורות כך, האחת לשניה. כששאלתי את המוכר לפשר התופעה, הוא הסביר לי, שכך מייבשים את התאנים, תלויות בשמש, על גגות הבתים בטורקיה. התאנים אמנם קצת פחות יפות, אבל מצוינות: מאד טעימות - ובלי הריח הנלווה.
ככה על חוט שפגט ייבשו תאנים פעם גם בארץ ואהבתי אותן מאוד. אבל כבר מזמן לא ראיתי דבר כזה תוצרת הארץ. הבעיה ביבוא מוצרים כאלה מטורקיה היא שאין פיקוח לבריאות המוצר (כמו חיידקים או השקיית העצים במי ביוב, תולעים מיובשות בתאנים...).
מחקידעתי את כל זה (אין לי מושג מנין) אבל נהניתי לקרוא בכ"ז. אני לא אוהב פירות יבשים ויותר בקטע של ריבות שאני רוקח בעצמי, כך שאני פחות מוטרד מתכולתן.
השבמחקלעומת זאת, הסיפור של קוץ קצת העציב אותי. עצוב לדעת שאנחנו מייבאים פירות יבשים. זה גם קצת מגוחך. כל המטרה הרי (כמו שכתבת) לאכול פירות מארץ הקודש.
גם אני מעדיף פירות טריים. מריבות אני נמנע בשל תכולת סוכר גבוהה, אבל לפעמים אני חוטא מעט בריבות תוצרת בית, כמו ריבת עגבניות וריבת קליפות תפוזים במישרה אלכוהול...
מחקאני נמנע מקניית מזונות תוצרת טורקיה, גם משום שאני לא בטוח בפיקוח בריאותי נאות על ייצורם.
בפסחהאחרון כשהיה מחסור בביצים, ייבאו מטורקיה - פחד אלוהים! רק מהחשש שהן נגועות בחיידק הסלמונלה או הליסטריה.