אם עדיין לא הבחנת, בבלוג מתפרסמת סדרה שהיא פרויקט תזונת ה-ZONE. למי שפספס הרי תזכורת כאן. מוגש כשירות לציבור!
הגיע הזמן להתחיל לאכול נכון. הגיע הזמן להפסיק לערוך ניסויים על גופך עם כל מיני דיאטות מפוקפקות שמישהו גוזר עליהן קופון בדרך אל הבנק.
ככה למשל אני אוכל בארוחת צהריים
הפרויקט הזה פורסם בעבר בתפזורת בבלוג שלי בישראבלוג. חלק החשוב להשלמת הביצוע נשלח בזמנו לאלו שנרשמו כחברים במועדון ה-ZONE שהקמנו. כעת אני מפרסם כאן את הסדרה המלאה ברצף בדף הסדרה כאן. העליתי היום בדף שלושה פרקים נוספים (6 פרקים עד כה) ולפיכך יש לכל המעוניין כל הרשימות הדרושות כיצד לתכנן ולהכין צירופי מזון לפי שיטת הזון. צירופי מזון שכל אחד יכול כעת להתחיל ליישם בהתאמה לנתוני גוף ורמת הפעילות הגופנית האישיים. כלומר בששת הפרקים הראשונים מצוי כבר כל הידע הבסיסי הדרוש לתחילת יישום שיטת הזון.
כמובן נמשיך להרחיב את הידע בפרקים הבאים. נתייחס גם לצמחוניים ולטבעוניים. אין סיבה לכך שאם כבר בחרו באורח חיים זה, שלא ישמרו על תזונה בריאה ומאוזנת. זה לא מובן מאליו במיוחד בטבעונות. גם מי שאינו זקוק לרזות, יוכל ללמוד מהסדרה הרבה על תזונה מאוזנת ובריאה. אני בטוח שכל אחד ילמד על דברים רבים שלא ידע. והדובדבן שבקצפת יהיו מתכונים ערבים לחך. כי גם בדיאטה לפי שיטת הזון, אין סיבה שלא לאכול אוכל טעים ומזין.
מנת כרוב ממולא אוריינטלי לארוחת ערב למשל (מתכוני ממולאים ועוד, בפרקי ההמשך) ועוד לא ראיתם 3 ארוחות ביניים בארוחות כאלה שבעים! ולמרות זאת מרזים!
לכל המעוניין ליישם (וכבר אפשר להתחיל), בעיקרון עליו כעת להתחיל ולהיכנס למסלול, גם אם כרגע את/ה לא לגמרי מדייקים.
וככה אני אוכל למשל בארוחת בוקר
אז למה יש לצפות לאחר תחילת אכילה לפי הזון? את/ה אמורים: א. בתוך יומיים שלושה המחשבה תהפוך צלולה יותר לאורך היום, ככל שתתייצב רמת הסוכר בדם מארוחה לארוחה. ב. תוך 3-4 ימים תחווה עליה באנרגיה הפיזית. ושלום לרעב! ג. תוך 7 ימים תתחיל/י לרדת בממוצע חצי קילוגרם עד קילוגרם לשבוע. הבגדים יתחילו ללחוץ פחות. אבל ממליץ להישקל רק אחרי חודש (הלחץ משקילה תכופה הוא לרועץ). ד. תוך 14 יום תשתפר באופן משמעותי היכולת להתמודד עם לחץ. ה. תוך 30 יום תשתפר באופן ניכר כימיית החומרים בדם שלך (ושיפור בתוצאות בדיקות הדם).
אז כעת כבר אין סיבה שלא תדאג/י לבריאות שלך. לא עוד דיאטה עם תסכולים ודכאונות, אלא אורח חיים קל לשמירה לכל החיים (כמובן לאחר למידת העקרונות). ובכלל כדאי לקרוא את הסדרה כדי להבין תזונה מאוזנת מהי - למען הבריאות וכן הכושר הגופני והמנטלי. התוצאות מובטחות! עמלתי רבות על הכנת סדרה זו להעברת הידע לציבור בחינם. זה אינו מובן מאליו. יש דיאטנים, ועורכי סדנאות למיניהן, ותעשיית ה-ZONE שיגבו מכם לא מעט עבור ידע זה. אני מוסר אותו לכל המעוניין בחינם. אני נקי מכל אינטרסים כלכליים, אם זה עדיין לא ברור. אז האם תיקח/י את הכפפה?
ועתה לחידת ה ZONE
אסיים בחידה שקוראי הסדרה כבר יכולים לדעת מהי התשובה הנכונה ביותר לשאלה הבאה:
מאוד בא לך קינוח טוב במסעדה.
אז מה הכי כדאי להזמין מהמבחר הבא, שיתאים ביותר לשיטת הזון, מבין התשובות הבאות?
1. סלט פירות.
2. עוגת פירות.
3. כוס מיץ תפוזים טרי סחוט.
4. עוגת שוקולד.
5. עוגת גבינה.
העונה נכונה ומסביר את תשובתו - מי שיפתור וידע, יקבל נקודה.
הדי הפוסט הקודם 'היש קשר בין שמך להפרעות קשב'? הובילו לכתיבת פוסט זה. קרוב משפחה שלי, שגם הוא מדען, ידוע כמסתובב ושולף לעתים פנקס כתום קטן מכיס חולצתו. בפנקס הוא רושם הגיגים ותובנות החולפים במוחו, לפני שישכחו. הוא הסביר לי שבפנקס הוא רושם הערות שאומר לחברי צוות מעבדתו ותגובותיהם. לא פעם כשמישהו טוען שדברים לא נאמרו - נשלף הפנקס המרשיע ונחשף בפני המכחיש. תודו שפנקס מאיים פחות מאשר כשהבוס מסתובב עם מכשיר הקלטה. לא? אני זוכר איך בישיבת צוות אחת נלחץ בטעות איזה כפתור בסמרטפון שלי ופלש האיר את החדר בליווי נקישה. כל הנוכחים נלחצו משום מה. חשבו שהישיבה מוקלטת ומצולמת. לא הייתה לזה שום משמעות מכוונת כמובן, אבל גם לא התאמצתי להרגיע, מסיבות מובנות. טבע האדם הוא כזה שאם משהו מסוג זה מעורר אצלו חשש, יתכן כי בוער על ראשו איזשהו כובע?
האמת שגם אותי מרגיזים לא מעט אנשים שמכחישים כי אמרו דבר משמעותי זה או אחר. כשמדובר בעניינים חשובים, זה עשוי להיות תוצאה של שכחה מכוונת או כתוצאה מהפרעת קשב (סניליות לא נלקחת אצלי בחשבון כשמדובר באנשים צעירים). לפיכך כעומד בראש מעבדת מחקר, הפנקס של קרוב משפחתי שימש לי השראה להתמודד עם שכחות מעצבנות של אנשי צוות וסטודנטים. אם מישהו מהם מכחיש שדבר מסוים אירע, אין דבר מבאס יותר למכחיש מאשר כשנשלף הפנקס ומוצגת עדות של הנאמר בצירוף תאריך ושעה. מניסיוני, עצם הידיעה של קיום רישום שכזה כבר עושה את מלאכתה במרבית המקרים. מלבד אינטראקציה יומיומית עם כל תלמיד מחקר או איש צוות מחקר במעבדתי, חדר הישיבות המחלקתי משוריין למשך 3-4 שעות ליום מסוים בקביעות לישיבת צוות שבועית. את נוהל הישיבות השבועיות אימצתי מהמעבדה שבה התמחיתי בפוסט הדוקטורט בארה"ב. אני זוכר שמרבית הפוסט-דוקים בארה"ב היו נורא לחוצים לקראת הישיבה ובזמן הישיבה השבועית ישבו כאילו הגרזן עומד להיות מונחת על ראשם. אבל מדוע? כי הגרוע מכל היה החשש מלדווח ששום דבר לא צלח השבוע. למרות כי ידוע שבמחקר מדעי אין וודאות שניסויים יצליחו לענות על שאלה מסוימת או להוכיח תזה מסוימת. אבל כמנהל המחקר עליך לברר מהן סיבות אי- ההצלחה. לוודא אם דיווח חוסר הצלחה נובע מסיבות אובייקטיביות, או כתוצאה מטעויות טכניות בלבד של המבצע. בישיבות האלה כל אחד מאנשי הצוות היה מדווח בתורו במה עסק בשבוע החולף, כאשר רבים מהצוות היו באימה כשדיווחו כי שום דבר לא צלח. כאמור ברור לכל מדען שיש דברים שאינם מצליחים, אבל כדי לוודא שמה שלא צלח אינו נובע מטעויות אנוש או טעויות טכניות מחקריות - המדווח עובר חקירת שתי וערב כדי להבין כיצד בדיוק ערך את הניסוי. פעמים רבות הסתבר מחקירה צולבת שהניסוי אכן לא נערך כשורה. זכור לי במיוחד פוסט-דוק ממלזיה שמרוב חרדה היה מתפזר במחקרו ועורך עשרה אחד עשר ניסויים שונים בשבוע אחד, כדי שיוכל להראות בישיבה הצלחה לפחות באחד מהם. הבעיה הייתה לא פעם כדברי הפתגם: "תפסת מרובה - לא תפסת". לעומת אחרים הייתי יוצא דופן בשלוותי בישיבות האלה. כפוסט-דוק ערכתי רק ניסוי גדול אחד בשבוע (לעתים נדירות, שניים מקסימום). אבל כל ניסוי כזה תכננתי בקפידה יתרה למען סיכויי הצלחה מרבית. לכן שני הבוסים שלי ידעו שגם אם אין לי מה לדווח על התקדמות משמעותית, הדבר אינו נובע מתכנון לקוי או מטעויות טכניות. אף פעם לא עברתי שמץ של חקירת שתי וערב כיצד התבצעו הניסויים. נהפוך הוא, באופן התנהלותי ודרך תקיפת בעיות - שני הבוסים נהגו להתייעץ איתי רבות לגבי מחקרים של אחרים. הכי מביך היה כאשר שניהם היו בחילוקי דעות וכל אחד מהם פנה אלי כדי שאכריע מי מהם צודק לדעתי. כשהקמתי לאחר שחזרתי לארץ צוות מחקר משלי, אימצתי את שיטת ואופן הניהול של הישיבה השבועית. לא הייתי צריך הרבה כדי להשתכנע שדיווח בישיבה מעלה גם את איכות המחקר וגם את התפוקות, בהשוואה לדיווח אישי בלבד של אנשי הצוות. גם אצלי היו חלק שנלחצו מהישיבות האלו, למרות שהתנהלו באווירה טובה. חשוב להבהיר שבישיבות האלה נערכים דיונים שבהם כל איש צוות לומד על מחקרו של חברו, וכך כל הנאספים תורמים גם האחד למחקרו של השני, בתובנות ורעיונות. כלומר, לא מדובר בדיווח גרידא שמיועד לראש המעבדה. אבל כשהבחנתי לא פעם שיש כאלה שאינם זוכרים סיכומים, שלא לדבר על אלה שמתקשים להפנים ביקורות - החלטתי לעבור לשיטת הפנקסנות של קרוב משפחתי. אמנם, לא פנקס, אלא מחברת כריכה עבה שבה נרשמים סיכומי ישיבות בזמן אמת. במהלך הישיבה רשמתי תמצית הדיווחים, ההערות והדרישות השונות שהצגתי לאנשי צוות שונים. חיוניות הרישום לכשעצמו הוכיחה את עצמה. ויותר מכך, רק עצם הידיעה של קיום המחברת הביא לצמצום דרסטי של אי הבנות. למעשה המחברות האלה הנשלפות בעתן, כנראה הפחידו אחדים, מסוימים. כי כשמחברת כזו נעלמה פעמיים באופן מסתורי מהמשרד שלי - ראיתי את החרדה בפניו של מי מהם, כאשר הזמנתי חקירת הביטחון והמשטרה (שוטר מוסדי המועסק על ידי משטרת ישראל). המחברות לא מתעדות רק את הנעשה והנאמר. הן למדו אותי שחלק ניכר מהבעיות שאנשים מסוימים נתקלו במחקר - נבעו בעצם מהפרעות קשב. היו לי שני תלמידי מחקר עם הפרעות קשב ולמידה. האחד מוצהר ואשר אובחן בשנה הראשונה של לימודי התואר הראשון. לכן קיבל הערכות זמן במבחנים. השני היה דוקטורנט חביב (ששמו אגב בעל שתי אותיות) אשר סיים בציונים גבוהים יחסית תואר ראשון ושני. אבל די מהר הבחנתי שאת המחקר הוא עורך בצורה מאוד מפוזרת ולא מאורגנת. במחקר מדעי ראוי, מבודדים או משנים בכל פעם גורם ניסויי אחד בלבד ומשווים לביקורת. כדי להבהיר, אעשה השוואה אנלוגית לעולם האפייה. כאשר עוגה אינה מצליחה, אי אפשר לצפות לנסים כאשר משנים להבא בבת אחת גם את כמות הקמח, גם את כמות הביצים, גם את כמות הסוכר, גם את כמות הקינמון, גם את הטמפרטורה וזמן האפייה. מי שיעשה זאת, מרב הסיכויים שהעוגה שוב לא תעלה יפה. בוודאי אף אחד גם לא מתפלא שהעוגה אינה מתרוממת (או שוברת שיניים) כאשר שוכחים להוסיף אבקת אפייה, או מרכיב אחר. אבל במקרה כזה יש מי שמתייאש ויש מי שזורק הכל ומתחיל מהתחלה. יש מי ששוב שוכח בניסיון שני להוסיף את אבקת האפייה, ואחר דווקא זוכר להוסיף את אבקת האפייה, אבל בדרך מחליט גם שלא יזיק גם לשנות את כמות הביצים. כל קונדיטור שמתבונן על התוצאה יעלה מיד על כך שהאופה שכח להוסיף אבקת אפייה ויאמר זאת לבעל הטעות. אבל תארו לעצמכם שהאופה אינו מפנים, ולאחר שבוע חוזר על אפיית העוגה ושוב שוכח להוסיף אבקת אפייה, ובמקומה מחליט מסיבותיו הוא להוסיף למתכון עוד ביצה אחת וחצי כוס סוכר, ומוריד לחצי את זמן האפייה. וכעת , לאחר ששוב העוגה לא הצליחה ויורדים לטמיון מרכיבים שנרכשו בכסף לא מועט, תארו לעצמכם שהאופה המתלמד מחליט שהעוגה אינה מצליחה כי השתמש בתבנית אלומיניום והכל ייפתר אם יחזור על האפייה - הפעם בתבנית נחושת. ובאופן דומה תארו לעצמכם שיש לכם סטודנט מחקר נבון, שלא מפנים שיש לו הפרעות קשב ובכל פעם מעלה תיאוריות שונות ומשונות בעליל, ובשמן משנה בניסוי במכה אחת 'חבילה' של גורמים משפיעים. הוא מתחיל במהרה לאבד את הידיים והרגליים כי לא מצליח לאתר את הבעיה. כי הוא לא מצליח להפנים שבמחקר מתרכזים בכל פעם בגורם יחיד ושומרים על השאר ללא שינוי. לא פעם הדוקטורנט טען שלא זכורה לו שסיכמנו כך וכך לגבי עריכת ניסוי, והיה מתוסכל שבעתיים כשמחברת הישיבות הוכיחה שהוא דווקא כבר קיבל הנחיות מדויקות לפתרון. לאחר זמן מה, כששאלתי את הדוקטורנט הזה האם יש לו בעיות קשב, הוא ענה במבוכת מה שאף פעם לא אבחנו אצלו הפרעת קשב. הוא סיים תיכון ושני תארים, כי הוא מאוד אינטליגנטי ופיתח טכניקות חליפיות שמיסכו על הפגם במרכז מוחי ספציפי מסוים שגורם להפרעת הקשב. אבל מהמבוכה שלו הבחנתי שגם לו ברור שהינו סובל מהפרעת קשב. במהרה הבחינו כל הסובבים במעבדה בקשיים של הבחור לתכנן ולארגן את ניסוייו. כל ניסוי (שעלותו רבה, מאות, לפעמים כמה אלפי דולר) נאלץ לחזור פעמיים, שלוש ולפעמים אפילו ארבע פעמים. והיו בצוות שלי כאלו שהחלו לרנן ואפילו לחתור נגדו. להפיץ עליו רעות ועל נבצרות למחקר. הייתי צריך להתערב כאשר ירדו לחייו והעלילו עליו לשווא אשמות לרוב. כמו למשל אשמה בהשבתת מכשיר (בעוד שאחר היה אשם). יחס הסביבה גרם לו להרגיש מוקצה ומוחרם, עד שהעדיף לעבוד בשעות מאוחרות ובלילות, כאשר שאר הצוות כבר איננו במעבדה. יחסם של חבריו למעבדה גרם כמעט לכך שיפרוש מהמחקר והלימודים. הוא היה עושה זאת לולא התערבותי וההגנה שסיפקתי לו. במאמצי מיקוד שלי, הוא הלך והשתפר ואפילו הגיע לתגליות משמעותיות, לקנאתם של חלק מהצוות. אם חושבים אתם כי מדענים מורמים מעם, טועים אתם. ככל האדם הם עשויים להיות נגועים בתחרותיות, קנאות, בקטנוניות , פוליטית מאוסה ולפעמים אפילו ברוע לב. אין ספק שעתיד דוקטורנט כזה תלוי בתמיכת המדריך ובסביבה תומכת. גם כשעלות כל כישלון ניסויי שהיא כאמור בסדר גודל של כמה אלפי דולר (חומרים ומכשור מתכלה) וקשורה באבדן זמן ועיכוב המחקר - זה אינו מובן מאליו שראש המעבדה והמנחה של תלמיד כזה יתעקש להמשיך לשאת בתוצאות הפרעות הקשב לאורך זמן. אבל ההשקעה וההגנה שלי עליו הוכיחה את עצמה. עם הרבה סבלנות, שיחות הכוונה ומיקוד, עלתה רמת התפקוד שלו יחד עם אחוזי ההצלחה. יש להבדיל בין טיפשים מחסרי תקנה לבין אנשים עם יכולות שנזקקים ליותר סבלנות ותמיכה. לא ערכתי מחקר סטטיסטי, אבל לא מן הנמנע שחלק ניכר מבעלי הפרעות קשב נפלטים ואינם משתלבים במחקרים מדעיים. לא מן הנמנע שהדוקטורנט הזה היה נפלט במהרה ממעבדות אחרות. אבל זו טיבה של סטטיסטיקה שהיא מצביעה על מגמות. אם המחקר הסטטיסטי נערך בשיטות מתאימות, המסקנות בעלות משמעות אם נמצא שוני בין שתי קבוצות נבדקות בביטחון של 95%. כלומר 5% הם מקרי קיצון יוצאים מהכלל בכל מחקר סטטיסטי. חבל שבציבור יש לא מעט שאינם מבינים זאת לגבי מחקרים סטטיסטיים. כך למשל לגבי תוצאות המחקר המדעי שפורסם לגבי הקשר בין שם להפרעת קשב ושתואר בפוסט הקודם. המחקר השווה מהו אחוז בעלי הפרעות קשב באוכלוסיית בעלי שמות בני שתי אותיות לעומת שאר האוכלוסייה. כשנמצא ההבדל הסטטיסטי, אין הוא מצביע על כך שכל בעלי השמות בני שתי אותיות יסבלו מהפרעת קשב אלא שהסבירות לכך גדולה באופן משמעותי באוכלוסיית בעלי השמות הקצרים (או המשמעות התזזיתית). לפיכך, אין קיום מקרים פרטיים של בעלי שמות (שתי אותיות) שאינם סובלים מהפרעות קשב מהווה הוכחה לאי נכונות המסקנות המדעיות של המחקר. במקרה של הפרעות הקשב, צריך גם לקחת בחשבון שרבים הם אלו שלא עברו אבחון להפרעת קשב ולכן לא מודעים לקיומה. במאמר מוסגר, לדעתי גם השיח הציבורי סובל לא פעם מהפרעות קשב של רבים ממשתתפי הטוקבקים. אביא כעת דוגמה להבנת האופי הסטטיסטי של מחקרים. למשל אם נערך מחקר סטטיסטי המצביע על סיכוי גבוה יותר של מקרי סרטן מסוג מסוים באוכלוסיה השחורים לעומת הלבנים, אין זה אומר שכל השחורים יחלו בסוג סרטן זה. אין זה אומר כמובן שאף לא אחד באוכלוסייה הלבנה יחלה במחלה. יחלו גם כאן וגם כאן. אבל מספר מקרי התחלואה באוכלוסיה השחורה יהיה גבוה יותר באופן משמעותי, לפי קריטריונים סטטיסטיים מובהקים. מיותר לציין שעבור מי שחלה במחלה, בשבילו באופן אישי הסבירות הפכה למאה אחוז! כעת צריך להבדיל בין מחקר סטטיסטי שמצביע על קשר נסיבתי בלבד, לבין מחקר סטטיסטי כזה שמלווה במחקר נוסף שמצביע על המנגנון הנסיבתי. כלומר מהו מנגנון הפעולה שגורם להבדלים הסטטיסטיים. כך למשל במחקר סטטיסטי שמצביע על סבירות משמעותית גבוהה של שיעור תחלואה גבוה יותר באוכלוסיית השחורים בהשוואה ללבנים, אין בהכרח הבנה של המנגנון הביולוגי או הסביבתי שאחראי לקיום ההבדלים בין שתי האוכלוסיות. ניתן למשל לשער שהבדל התחלואה נובע מהבדלים גנטיים ביניהן, ומצד שני יתכן וההבדלים הם סביבתיים בעיקרם, ונובעים למשל מתנאי חיים שונים של שתי אוכלוסיות משכבות סוציו-אקונומיות שונות. מחקר ביולוגי מולקולרי שיבודד גן שגורם למחלה ונפוץ באוכלוסיית השחורים, יוסיף להבנת המנגנון הגנטי שיוצר את השוני בין אוכלוסיית השחורים לבין אוכלוסיית הלבנים. אבל יש לזכור שגם לפני הבנת המנגנון הביולוגי המסביר את השוני, המחקר הסטטיסטי הראשוני הוכיח שקיים שוני משמעותי תקף בהיקף המחלה בין שתי האוכלוסיות, בהתאם לתקפות שיטות המחקר הסטטיסטי. מקווה ששרדתם את הקריאה עד סופה ולא הלכתם לאיבוד.
כפי שהובטח בפוסט 'פמיניזם שמי בישראל', הרי כתבה נוספת בנושא פסיכולוגיה של מתן שמות פרטיים. הקבלה עוסקת במשמעות של שם האדם על ניבוי תכונותיו ואופיו במהלך חייו. אך נשאלת השאלה: האם מעבר למשמעות המיסטית, אכן קיים בסיס מדעי למחשבה הזו? פוסט זה מתייחס למחקר מדעי, שבדק האם השמות שאנחנו בוחרים לילדינו מנבאים את התנהגותם. מהמחקר עולה שיש קשר בין שמו של ילד, לבין הסיכוי שהוא יסבול מהפרעות קשב וריכוז.
ביהדות מייחסים חשיבות רבה לשמו של האדם: "טוֹב שֵׁם, מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז',א'). ''לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו ..." (מדרש תנחומא פ' האזינו ז'), כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע.
על פי הקבלה מייחסים משמעות עמוקה ועצמה לשם האדם. השמות והאותיות מזרימים אנרגיות שונות וכוחות ייחודיים המשפיעים ישירות על מאורעות החיים. השם הוא בבחינת כוח מזלו של האדם ומשמש כמעין "צינור" המעביר את האנרגיה שבאדם (בין אם חיובית או חלילה שלילית) בין עולמו הגשמי ועולמו המטפיזי.
בחירת שמות לפי הקבלה חשובה ביותר, שכן ככל שהשם יהיה איכותי יותר, כך תהיה השפעתו חיובית על המזל המלווה את האדם בשנות חייו בעולם הזה. כלומר, האותיות המרכיבות את השם מחברות בין העולם הרוחני לעולם הגשמי.
על פי ספר יצירה (ספר הקבלה העתיק ביותר המיוחס במסורת לאברהם אבינו), כל אות ואות מאותיות השפה העברית אוגרת ואוצרת בתוכה אנרגיה רוחנית, הנקבעת מהצורה הגרפית (הגאומטריה) של האות, הגימטריה (הערך המספרי של האות), ומאופן הגיית האות (הניקוד).
מעקרונות הקבלה המעשית לבחירת שם מוצלחת:
א. יש לבחור את השם על פי האינטואיציה של ההורים בלבד, ללא השפעה של הסביבה. יש הטוענים, לפי האינטואיציה של האם בלבד.
ב. לא לבחור בשמות נדירים ויוצאי דופן.
ג. ככל שמרבים באותיות (אבל לא צריך גם שם ארוך מדי) השם איכותי יותר. מומלץ כי השם יהיה בנוי משלוש אותיות לפחות. שמות בני 2 אותיות, כמו חן, בר, גל וטל, אינם מומלצים.
נשאלת השאלה האם יש לכך הוכחה מדעית?
ובכן, מחקר מדעי מצביע שיתכן ויש דברים בגו. המחקר בדק האם יש קשר בין שמם של ילדים, לבין קיום הפרעות קשב וריכוז.
הפרעת קשב נפוצה יחסית בקרב האוכלוסייה הכללית. ניתן למצוא אותה בכל שכבות האוכלוסייה ורמות האינטליגנציה. עקב אופייה הכרוני, היא לא נעלמת גם בחיים הבוגרים של האדם, ולכן ניתן למצוא אותה בכל שכבות הגיל. אנשים בעלי הפרעת קשב סובלים לעתים קרובות גם מלקויי למידה, הפרעות שינה, דיכאון, חרדה, הפרעת מצב רוח, הפרעת התנהגות, והפרעות נוירולוגיות שונות.
בכתבתו של ד"ר דותן קידר בעזרת השם תהיה לך הפרעת קשב , מתואר המחקר (שנערך באוניברסיטת תל אביב), המצביע שאכן יש קשר בין שמו של ילד, לבין הסיכוי שהוא יסבול מהפרעות קשב וריכוז.
המחקר הראה שלוש מגמות בשמות אופייניים לילדים עם הפרעות קשב וריכוז:
א. שמות הילדים שסובלים מהפרעות קשב מבטאים יתר פעולה. (למשל, אסף, ברק או סער).
ב. בשמות של ילדים שסובלים מהפרעות קשב וריכוז נפוצים שמות בני שתי אותיות (כמו בר, גל או טל).
ג. בקבוצת הילדים שסובלים מהפרעות קשב, נפוצים שמות נדירים יותר ויוצאי דופן. בהקשר הזה יש לציין כי ישנה תיאוריה, שלפיה שמות נדירים קשורים במידה רבה יותר להפרעות נפשיות (יתכן בגלל הסבל שהילדים עוברים מהסביבה).
אז מה בדיוק הקשר בין שמו של ילד להתנהגותו?
מעבר למיסטיקה, האם ניתן להעלות גם הסברים רציונאלים? אחת ההשערות היא שפעלתנות (בעיטות) יתר של העוברים בבטן אימם, גרמה להוריהם לבחור שמות שמבטאים באופן לא מודע את המאפיינים של הפרעת הקשב של ילדיהם.
הסבר אפשרי נוסף מבוסס על העובדה שהפרעות קשב הן תורשתיות. ייתכן שהורי הילדים האלה (או לפחות אחד מהם) לוקים אף הם בהפרעת קשב ולכן בחרו בשמות יוצאי דופן. לאנשים שסובלים מהפרעת קשב יש נטייה לחדשנות - מה שיכול להסביר את הבחירה בשמות מקוריים. כמו כן, האופי התזזיתי יכול להסביר מדוע הם העדיפו שמות קצרים, או שמות בעלי משמעות של פעילות יתר.
לכן, תוצאות המחקר מצביעות על האפשרות שבחירת השם היא תהליך, שיכול להיות בעל משמעות בעיצוב עתידו של הילד.
האם ניתן למנוע את הפרעות הקשב על ידי שינוי שמו של הילד?
אנשי הקבלה השימושית טוענים ששינוי שם אדם היא סגולה לביטול רוע הגזרה, במחלות קשות או במזל רע. שינוי שם הפך להיות לטרנד חדש בחוגים מסוימים, שכאשר אדם חולה ואין כביכול ברירה אחרת, מוסיפים, מחליפים או משנים שם ומצפים לנסים. אז האם שינוי שם הילד אכן יביא לביטול הפרעת הקשב? כמובן שלא! זאת בגלל האופי הכרוני של הפרעת הקשב, הנובעת מסטייה נוירולוגית מוּבנֵית (במערכת העצבים) של האנשים הלוקים בה. מכאן שיש כנראה קשר בין מתן שם ללקות בהפרעת קשב וריכוז, אך הוא אינו מיסטי - כי שינוי השם של אדם הלוקה בהפרעה זו לא יועיל.
הערת סיום: יש צורות ורמות שונות של הפרעות קשב וריכוז. יש רבים שלא יודעים שיש להם הפרעת קשב, בעיקר במקרים הקלים. כאמור, אין כל קשר בין הפרעות קשב ואינטליגנציה.
אני יושב רכון על ערמת קורות חיים למשרה פנויה. כולן מודפסות כמובן. נזכר בימים 'עתיקים' בחיי שקורות חיים היו נשלחים עם מכתב נלווה בכתב יד שהסתיים ב'כבוד רב' וחתימה.
בצעירותי, בעבודה של אבא שלי היה גרפולוג מתלמד שהציע את שירותו לניתוח כתבי יד שיוחזרו לכותב לאחר בדיקה קפדנית של 'הפרופסור לגרפולוגיה', המורה שלו. מסרתי חצי עמוד של קטע סתמי שהעתקתי בכתב ידי ובסופו 'הקשקוש' הידוע של חתימת שמי.
במרחק הזמן אינני זוכר את מרבית הכתוב בחוות הדעת הגרפולוגית שהוחזרה לי. רק התדהמה מהדייקנות שהתאימה ככפפה לאישיותי ואופיי. אבל מדף חוות הדעת הגרפולוגית אני זוכר כיום בדייקנות שני משפטים. הראשון "הכותב אוהב סדר וניקיון אבל יכול לחיות בבלגן". והשני "הכותב לא יהיה מספר אחת בארגונים, אבל העומדים בראשם ילחמו עליו כדי להעסיקו כמספר שתיים.
לא הייתי זקוק ליותר מזה כדי להשתכנע שכתב יד חושף את אישיותו, אופיו והרגליו של הכותב כבבדיקת רנטגן. והנבואה התעסוקתית שלי התגשמה. מספר שתיים בשירות הצבאי, מספר שתיים בחיים האזרחיים. מספרי אחד לא מועטים בנו את עצמם עלי. מדוע לא מספר אחד? על כך אולי בפעם אחרת. אבל בקיצור זה בהחלט נובע מאישיותי ומחוסר רצון להיות מספר אחד. כמספר שתיים יש אולי פחות תהילה, אבל הרבה כוח לשכנוע מספר אחד (באופן שיחשוב שזה בא ממנו) כדי שדברים יתבצעו לשביעות רצונך.
אני מרפרף בדפי קורות החיים המודפסים למיון ראשוני. אני קורא את השמות ונבוך מעט. אני רואה שמות כמו:
שחף (נטייה דקדוקית זכר)
שחר (נטייה דקדוקית זכר)
עומר (נטייה דקדוקית זכר)
עדי (נטייה דקדוקית זכר)
גל (נטייה דקדוקית זכר)
נטע (נטייה דקדוקית זכר)
דניאל (שם זכר מסורתי)
וכן הלאה והלאה שמות שמספר עמודים לא יכילו - כמו שרון, ירדן...
ואני מנסה להבין בקורות החיים האלה האם מדובר באישה או גבר. הפמיניסטים (ואני לא מחשיב את עצמי שלא בתור כזה) בוודאי נזעקים לשם מה זה חשוב. למרות שאולי לא אמצא חן בדברי אלה, ראשית זה עשוי להיות לעתים כן חשוב.
כבר כתבתי בעבר בכתבה 'שוויון ביולוגי בין המינים?' על כך שהביולוגיה מראה שאין ולא יכול להיות שוויון מוחלט בין שני המינים בכישוריהם הספציפיים, לכאן או לכאן - בשל הבדלים ביולוגיים מובנים. לפני שתכעסו עלי לשווא, אנא קראו את הכתבה הנ"ל. לאחר קריאתה תבינו שגם הביולוגיה מכתיבה את ההבדלים המגדריים. והיוצאים מהכלל הם בהחלט יוצאים מהכלל. כי גם בביולוגיה אין הכללות וגם לה יוצאים מהכלל מגדריים (ועוד אפרט בתחום גנטי מרתק זה בהזדמנות אחרת).
יש כמובן חוק כנגד אפליה תעסוקתית על בסיס מגדרי. אבל כראש מעבדת מחקר אני יודע כי מימון מלגות מחייה לתלמידי מחקר מגיע בעיקרו ממענקי מחקר הניתנים כמשורה על ידי מוסדות המחקר. לפיכך אני חייב להתבסס על מקורות מימון מקרנות שחלקן פרטיות, לביצוע עבודת מחקר - שהמשך המימון מותנה בביצוע אבני דרך ועמידה מדוקדקת בלוחות זמנים.
את הלקח שחוויתי פעם בהקשר לכך לא אאחל לאף אחד. דוקטורנטית שלי חצתה במחקרה את פרק הזמן (ארבע שנים) הניתן במימון מוסדי במלגה תקנית. במהלך ארבע שנים היא יצאה פעמיים לחופשות לידה מורחבות. למרות שעל מלגה לא חלים תנאי וחוקי שכר, מתוך ארבע שנים היא בילתה בתשלום כשמונה חודשים 'בחופשות לידה' (במירכאות, כי אין מושג חוקי כזה לגבי מלגות שאינן שכר בהגדרה).
לאחר שש שנים ש'ירקתי דם' להשיג לה מלגות מחייה פרטיות, לא סיימה עדיין את הדוקטורט שלה (פרק זמן שכבר איננו מקובל במדעי הטבע והרפואה בשל המלגה הנדיבה שמאפשרת לתלמידים להקדיש למחקר מאה אחוז מזמנם לעבודה המעשית, ללא צורך לחפש פרנסה ממקורות חוץ אוניברסיטאיים).
כיוון שאני מחשיב עצמי למענטש, עמלתי והגשתי מכרז לקבל מימון מקרן ירושה מסוימת. לשמחתי זכיתי במכרז וקיבלתי 70,000 דולר לשנה לביצוע המחקר הדרוש להשלמת עבודת המחקר של הדוקטורנטית הזו. המכרז היה הפעם עבור תשלום משכורת אמיתית (על שם התלמידה, ולה בלבד) וכן עבור חומרים וציוד הנדרשים להשלמת המחקר. כל זאת תמורת עמידה דקדקנית בלוחות זמנים וביצוע אבני דרך. יותר מכך, המשך העברת כל התשלומים למחקר היה מותנה בדיווח תעסוקתי ועמידה מדוקדקת בלוחות זמנים מחקריים. היה זה בתחום התמחותה הספציפי של התלמידה הזו, שהשקעתי זמן רב בהכשרתה בתחום מחקר ביצועי מורכב.
ומה קרה? הסתבר שלא רק שהתלמידה לא סיפרה לי שהיא בהריון בקבלתה לעבודה. לאחר שבוע בקושי היא מודיעה לי שנכנסה בחודש השני לשמירת היריון. לידיעה כל אישה יכולה לקבל אישור שמירת הריון מתלונה על צירים (אמתיים כמו מדומים) בביקור בחדר מיון. אף רופא נשים לא ייקח על פי רוב אחריות שלא לאשר שמירת היריון עקב תלונות האישה.
אז כאמור לאחר שבוע אחד בלבד שבו הופיעה לעבודה באופן חלקי ביותר (ומיד תבינו מדוע), היא התקשרה ומסרה לי בטלפון שקיבלה אישור רפואי לשמירת הריון. לאחר שהבנתי שהיא לא תבצע שום עבודה שהתחייבתי לביצועה, לא עד ללידה ולא אחריה (כעשרה חודשים לפחות), הוריתי למחלקת כוח אדם להפסיק את עבודתה, על פי חוק (כיוון שלא הועסקה בשכר לפחות חצי שנה). לחוצפנית עוד היו טענות על כך. אבל בדיעבד הסתברו לי שני דברים מקוממים:
האחד- גונב לאוזניי ש'בשמירת ההיריון' היא מסתובבת בכל מיני מקומות, כולל שמוסרת ואוספת את בנותיה הקטנות מגני הילדים. תגידו, איזו היא מין שמירת הריון זו כאשר צריך לנהוג ולשאת פעוטה רכה על הידיים פעמיים ביום ... ?
אבל בתדהמה, גיליתי גם בדיעבד שבשבוע העבודה בשכר הראשון אצלי, המשיכה להיות מועסקת כבר מזה כשנתיים, בעבודה אחרת באחד מבתי החולים. כששאלתי לפני העסקתה (מתוך איזושהי תחושה בלתי מובנת) האם אינה עובדת במקום אחר והאם יש משהו שימנע השלמת ההתחייבות המחקרית שלקחתי עבורה - שיקרה והשיבה שלא.
במעשה זה למדתי לקח מר מאוד. כיוון שתשלום השכר לביצוע עבודת המחקר (המדווחת לקרן לפרטים) היה שמי ומוגבל לתלמידה הספציפית הזו בלבד - הפסדתי את מרבית המימון עבור השלמת עבודת המחקר. הקרן לא הסכימה להעסקת מחליף/מחליפה. הפסדתי פעמיים, כי ניסיתי להשלים את המחקר על ידי מחליף על חשבוני (שכר, ציוד וחומרים) , עד שהקרן הודיעה על סירוב מימון לאחר מספר חודשים.
ברור שמקרים כאלו אינם הכלל והחוק שמגן על הכלל מגן שלא בצדק גם על היוצאים מהכלל. ואסביר באנלוגיה לחוק ההטרדה המינית. אין ספק בהצדקת קיום החוק. אבל מקומם שהחוק מגן על מתלוננות שקר. גם כשמתגלה הדבר, החוק למעשה מגן עליהן מפני תביעת לשון הרע והוצאת דיבה.
כך גם לשון החוק המגן על נשים בהריון בתעסוקה, עשוי כמו בדוגמה שהבאתי להיות מנוצל לרעה, ללא שהאישה תשלם על כך. אבל כיוון שאינני מוסד שיש לו תקנים ומכיוון שאני נאלץ להשיג בדמי עמל מימון למחקרים ספציפיים וכיוון שניצול לרעה עשוי כפי שראיתם להיות קטלני ולקבור מחקר של שנים - אני מתעמק מאוד בקורות חיים וקורא בין השורות כדי לעשות סלקציה לפני זימון לראיון.
אני מרפרף בדפי קורות חיים לבחירת מועמד/ת לביצוע מחקר עם אבני דרך ומימון מותנה בביצוע המחקר ובלוחות זמנים. והנה אני רואה בערימת דפי קורות החיים שמות דו-מיניים לרוב, כמו ברשימה לדוגמה בראש הפוסט. ואני לא רואה בקורות החיים שום רמז למגדר של בעל/ת קורות החיים. כאילו יש ניסיון מכוון להסתיר. כביכול למניעת אפליה בשלב הסלקציה הראשון לפני זימון המתאימים לראיון עבודה? מדוע אני בטוח שלפחות בחלק מהמקרים מדובר בניסיון מכוון להסתרת המגדר? פשוט מאוד, בקורות החיים עם שם דו מיני, כשחסר תאריך לידה - סביר מאוד שמדובר במועמדת.
אמנם לשני המינים הגיל עשוי להיות כידוע גורם מגביל בתעסוקה, אבל כידוע גם (ואומר את האמת שאף פעם לא הבנתי את זה) לא מעטות הנשים שמסתירות את גילן האמיתי, ללא קשר לענייני תעסוקה. האמת שהימנעות מציון תאריך לידה בקורות חיים מצחיקה אותי. וכי לא ניתן להעריך את הגיל כאשר בקורות החיים יש ציון שנת סיום תיכון ושנת סיום שירות צבאי...?
אז לכל מי שדבריי אלו אולי מעוררים ביקורת, אומר כפי שאמרתי גם לסטודנטים שלי - המעבדה שלי אינה לשכה סוציאלית. ראשית כבעל המאה שהזיע בעמל רב להשיג אותה, אין בידי הלוקסוס להעסיק כוח אדם עם קביעות ותנאים סוציאליים. למרות שאגב גובה מלגה לדוקטורנט/ית עשוי להיות גבוה יותר מאשר הנטו שישתכרו בשכר לאחר קבלת התואר. אבל מבחינתי חובה שעבור המאה, התלמיד/ה יבצעו מחקר רציני, כדי שנוכל לקבל את המאה השנייה, שמלבד המחקר תקיים גם אותם ומשפחותיהם.
לכן כבעל המאה המוגבלת, אני נאלץ לקחת בחשבון נתונים אישיים כמו יכולת לביצוע הנדרש בכל נושא מחקר. כך למשל (ואני בטוח שמבין הקולגות שלי תשמעו קולות מתייפייפים כנגד דבריי) נמנעתי כמעט מהדרכת תלמידי מוסמך לתואר. במדעי הטבע והרפואה, אפילו בחירה של תלמיד מצטיין בתואר ראשון (שהוא תאורטי ברובו) עשויה להיות חתול בשק. אפילו אם התלמיד גאון, הוא לא יצליח במחקר אם עבודתו אינה מאורגנת, או אם יש לו ידיים שמאליות. לזה כמובן אין שום קשר למגדר. כמוכן אם עבודת המחקר דורשת ניסויים שכל אחד אורך לפחות עשר שעות רצופות להשלמתו, אני לא יכול להרשות לעצמי לקחת גברת צעירה שמופיעה בכל יום לעבודה בתשע בבוקר וממהרת בשלוש אחר הצהריים להוציא את ילדיה מהמעונות והגנים. מי אמור להשלים את ניסיונותיה?
מדוע הבן זוג אינו יכול להשתתף בנטל? גם זוגתי מדענית, שנינו קרייריסטים, אבל תמיד התחלקנו בנטל. יום אחד אני טיפלתי, בישלתי וביליתי עם הילדים ולמחרת היא. בפוסט דוקטורט בארה"ב, בכל יום שני חזרתי הביתה כדי לשחרר את המטפלת בחמש אחר הצהריים. כשזוגתי חזרה הביתה בתשע בערב, נסעתי ארבעה מייל חזרה לעבודה והמשכתי לעבוד עד חצות. למחרת, התפקידים התהפכו. אני חיתלתי, רחצתי, בישלתי והכל למען הילדה. אז מדוע בן זוגה של תלמידה שלי אינו יכול להשתתף בנטל? האם אני צריך לסבסד את מקום העבודה שלו?
כן, יש נושאי מחקר שבחרתי עבורם רק גברים, כי לא מצאתי שום אישה נשואה שאני יכול לראותה במעבדה בשמונה ולפעמים בעשר בערב כדי להשלים ניסוי מדעי. בכל הקריירה שלי לא מצאתי סטודנטית שבעלה השתתף באופן שוויוני בנטל גידול הילדים. במקרה הטוב הייתה התגייסות שלו ליום אחד בשבוע. אז כאשר מממני המחקר מצפים להתקדמות בקצב של חמישה ימים בשבוע, אותם לא מעניין שסטודנטית יכולה לבצע בקושי ניסוי אחד בשבוע בשל אילוצים משפחתיים.
לא יפה להגיד את זה, אבל באותו אופן נמנעתי מהדרכת נשים דתיות, אפילו רווקות. כי הרווקות נשארות רווקות בדרך כלל לתקופה מוגבלת ורבות מהאחרות יולדות כל שנה. איך אפשר לבצע כך עבודת מחקר מעשית? אינני מוכן לשמש לשכה סוציאלית ולסבסד את בני זוגן תלמידי ישיבות, ללא מחקר משמעותי אמיתי.
גם לא יפה להגיד, הרי יש חוק כנגד אפליית המשרתים בשירות מילואים. אבל מאותן סיבות (ושוב משום שעל מלגה לא חלים חוקי התעסוקה), נמנעתי גם מבחירת תלמידי דוקטורט שהם מג"דים או קצינים גבוהים אחרים. כאלה שיוצאים לתקופות מילואים ,תכופות וארוכות יחסית כל שני וחמישי. במחקרים במדעים המדויקים מסוג אלה שבמעבדתי - דרוש רצף ביצועי. מגוחך שלא יתבצע ניסוי שאורכו שבוע ומתחיל ביום ראשון, כי הסטודנט צריך להתייצב למילואים ביום שלישי או רביעי. ומה אם זה קורה פעמיים, שלוש בחודש?
האם זה אומר שהדוקטורנטים שלי רובם היו גברים? לא ולא. דווקא רובן היו נשים וזה נבע מטעמים אחרים שעליהם אכתוב בהזדמנות אחרת. אבל בנושאי מחקר מסוימים לא יכולתי להעסיק כאלו שמוגבלים בשעות וקצב המחקר.
ומכאן אשוב לדיון בנושא השמות הדו-מיניים. בכל המדינות והתרבויות הידועות לי , קיימת הפרדת שמות בין שני המגדרים. גם אם השם נשמע דומה, הוא נכתב שונה. למשל אם תגגלו JON ו- JOHN תקבלו תמונות רק של מגדר אחד:
לעומת זאת אם תגגלו JOAN תקבלו רק תמונות של המגדר השני:
אז נשאלות שתי שאלות לגבי תופעת ריבוי השמות הדו-מיניים בישראל, תופעה שהולכת ומתרחבת מאוד.
ראשית מדוע השמות הרבים בהטיית זכר כל כך מקובלים כיום בשמות מין נקבה?
לעומת זאת מדוע אין בנים שנקראים שושנה, ציפורה, רחל, מיכל, טובה, מיה וכדומה?
שאלה שנייה, שמות דו-מיניים בעברית לדורותיה היו מועטים מאוד. כמו למשל יונה ושמחה (הטיה דקדוקית נקבה) וטל (הטיה דקדוקית זכר). אבל כאלה שמות בקושי אפשר היה למנות בכף יד אחת. מדוע אם כן נפוצה כיום כל כך התופעה של מתן שמות זכריים טיפוסיים ומסורתיים לבנות (הן לפי כללי השיוך הדקדוקי והן בניגוד למסורת)?
ומדוע תופעת השמות הדו-מיניים כל כך נפוצה כיום דווקא בחברה הישראלית יותר מאשר בכל מקום בעולם? האם הדבר נובע מתודעה פמיניסטית גבוהה יותר דווקא בחברה הישראלית? מדוע למשל השם 'גל' ניתן כיום לבנות? האם בעברית אומרים 'גל גדולה שטף אותי בים'? מדוע לעומת זאת נדיר, אם בכלל, לקרוא לבן בשם עם הטיית נקבה? ומתן שמות מסורתיים גבריים לבנות צורמת בעיניי שבעתיים בשפה העברית, שבה ל- 99.99% משמות (העצם) יש הטיה חד-מגדרית. לא פחות צורם לי ריבוי השימוש הלא נכון כיום של הטיית מספרים. היכן המורים שהעירו פעם לתלמידים כאשר אמרו בשיעור שלוש שולחנות וארבעה בנות...?
אז בקצב הזה, לאיזו עברית אנחנו צריכים לצפות בדורות הבאים? אמנם סלנג מקובל בכל השפות, אבל סלנג מקובל עלי רק בתנאי שהוא אינו שיבוש לשוני/דקדוקי בעברית.
אינני יכול לקבוע זאת ככלל על סמך מחקר אמת סטטיסטי, אבל האם זה צירוף מקרים שאצל כל חברינו שבורכו בבנות בלבד - ניתנו למרביתן שמות בעלי הטיה זכרית? שמות שהיו עד לאחרונה שמות בלעדיים לבנים. אמנם התרשמותי זו אינה מבוססת על מדגם מדעי ראוי, אבל בהחלט זו מגמה נפוצה לדעתי.
לאור הדיון הזה נשאלת גם השאלה האם מול תופעת 'הפמיניזם' השמי הזה לבנות - עומד קיבעון המצ'ואיזם הגברי בשמות בנים?
האם שמעתם על בן ששמו יוספה, אברהמה, שמואלה או דניאלה? ירדן כן, אבל מדוע לא כינרת? בפוסט הבא : האם יש קשר בין שמות פרטיים להפרעות קשב וקשיי למידה? עריכה 'כמו מניפה' הפנתה בתגובתה לשיר המשעשע של ג'וני קאש
