פינת ההודעות



כיצד מגיבים בבלוג - מדריך קצר ופשוט

בקישור כאן


הושקה הסדרה החדשה - מיסטיקה, על טבעי, מטפיזיקה ומדע.


לסדרה 'מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה' ניתן להיכנס ממסגרת 'דפי מפתח וסדרות' בשוליים הימניים.


הבהרה

הפוסטים נסגרים לדיון (תגובות) לאחר 30 יום למניעת פעילות רובוטים. עמכם הסליחה. ניתן ליצור קשר בתיבת המסרים בשוליים הימניים.

לאחר סגירת הדיון אפשר להגיב בדף הקהילה ('בלוגר בשפת הקודש') מתחת לסטטוס הפוסט. הכניסה לדף הקהילה דרך אייקון הקהילה בשוליים הימניים, או מכאן



יום ראשון, 31 בינואר 2016

'הדואר לא בא היום' - שביתה איטלקית?!


האוטו בא/ נעמי שמר

הדואר בא היום
באוטו האדום
ולי נתן
מכתב קטן
מכתב עם בול

אולי הוא מאבי?
אולי מתל אביב?
אולי האח
כתב לי כך
מן הטיול?

הדואר ממהר
וטס מן החצר
לכל מקום
יבוא יום יום
שלום שלום!


גדלתי על השיר הזה, בימים שדואר ישראל היה דואר. כשהדוור החביב הגיע לשכונה כשעל כתפו נושא תיק העור הגדול, רצנו לעברו עדת ילדים קטנים. האם הבאת לנו מכתב? שאל כל אחד. כן ענה הדוור מפשפש בתיקו. הנה יש לי מכתב לאבא שלך מהדוד בברזיל, ושלף מעטפה שבשוליה מסגרת פסים נטויים בצבעי צהוב ירוק. והנה עוד מכתב מלונדון לאמא שלך. ואחר כך שלף גם מספר מעטפות קטנות - ברכות לשנה החדשה, כולן עם אותו הבול של הרימונים האדומים, או של המרגלים נושאים אשכול ענבים. ולאחר שמסרתי את המכתבים להורים, קיבלתי את המעטפות - שמהן הסרתי בשמחה את הבולים, לאחר השרייה קצרה בכלי עם מים. הבולים שהתייבשו על גבי נייר סופג הוכנסו אחר כבוד לאלבומי אוסף הבולים שלי.


את  סניף הדואר הראשי בעיר ביקרתי בכל פעם שרשות הדואר הנפיקה סידרת בולים חדשה. הקפדתי שלא לפספס את יום ההנפקה, כדי להוסיף את הבולים החדשים לאלבום הבולים. לאחר יום ההנפקה כבר היה קשה להשיג את סדרת כל הבולים בשלמותה. מאוחר יותר הוריי הסכימו לחתום עבורי מנוי לשירות הבולאי והבולים החדשים היו נשלחים אלי בדואר. בכל פעם התרגשתי מחדש לקבל מעטפת בולים חדשים, הנתונים למשמרת בין שני דפי קרטון עבים, חומים. 

דברי דואר מהארץ הגיעו יום או יומיים לאחר המשלוח. וכיום?




זו הזמנה לחתונה של הבת שנערכה בספטמבר. ההזמנה הוכנה והודפסה על ידי ציירת. ומכיוון שהחתונה התקיימה ימים אחדים לפני ערב ראש השנה, שלחנו חודש וחצי מראש כמאתיים הזמנות במעטפות, מעוצבות גם הן, וכל אחת מהן מעטר בול דואר ישראל.  כשמדובר במשלוח של כמאתיים מכתבים הממוענים למקומות שונים בכל רחבי ישראל, הרי כבר אפשר בהחלט לדבר על סטטיסטיקה.

ומה הראתה הסטטיסטיקה וללא קשר למען משלוח ההזמנות? חלקן הגיעו ליעדן רק לאחר בין שבועיים לשלושה, במקרה הטוב. חלקן הגיעו כמה ימים בלבד לפני החתונה  - כלומר לצבי של הדואר לקח כמעט חודש וחצי למסור את ההזמנות. חלק מהנמענים לא קיבלו את ההזמנות עד עצם היום הזה. אחיין שלי שגר בכוכב יאיר, קיבל את ההזמנה רק לפני ימים אחדים - כמעט חצי שנה איחור! אפילו בימי הביניים, בדואר יונים וכרכרות, הדואר התקבל מהר הרבה יותר. האין זו שערוריה? האין זו שביתה איטלקית במיטבה?

נכון, במסגרת תהליך יעול פיטרו כ-  1,700 עובדים בדואר. כדי שהנותרים יוכלו להמשיך לעבוד ולהביא משכורת מכובדת לביתם. סיפרו סיפורים שבשל כך כל דוור יחלק מעתה ואילך בשני אזורי חלוקה. יום אחד באזור אחד ובשני באזור השני. לא נורא כך אמרו, במקום לקבל דואר בכל יום, נקבל כל יום שני. אז אם בעבר דואר הגיע תוך יום יומיים מהמשלוח, על פי ההסדר החדש הוא אמור להגיע כעבור שלושה, ארבעה ימים. מקסימום שבוע, נכון?

אבל כולכם בוודאי נוכחתם שאין כך הדבר. דואר ישראל גרוע היום מדואר מדינות העולם השלישי.  ביטוח לאומי שלח אלי בדואר שני זימונים לוועדות רפואיות חודש לפני המועד. הם הגיעו יום אחד בלבד לפני מועד הוועדות. לא יכולתי להתארגן מהיום למחר לוועדות האלה, ודחיית מועדן בהודעה של פחות מארבעה ימי עסקים - מלווה בקנס של 256 שקלים, לכל זימון שלא מופיעים. עכשיו לא מדובר במקריות של זימון אחד. כי שני זימונים נפרדים הגיעו באיחור דומה. 

נשבע לכם שאם הייתי נאלץ לשלם את הקנס הזה לביטוח לאומי, הייתי תובע את דואר ישראל בבית משפט לתביעות קטנות ובהזדמנות גם על הנזקים שנגרמו בשל המשלוח/אי המשלוח של ההזמנות לחתונה. אבל לאחר בזבוז זמן בטלפונים ושליחת פקס לביטוח לאומי (ולוודא שקיבלו), הסכימו שלא לחייב אותי בקנס על ביטול הוועדות. בין השאר משום שגם לביטוח לאומי ידועים מעללי דואר ישראל. אבל מה לגבי הנזק שנגרם לי? עיכוב תחילת תשלומים שמגיעים לי מביטוח לאומי לפחות בחודש אחד? 

אז ביום חמישי בשבוע שעבר נקבעו לי שנית שתי וועדות. אם הייתי מחכה לזימונים בדואר, שוב הייתי מפספס. שלטונות הדואר חוזרים ואומרים שהם הולכים ומתייעלים והכל יסתדר. אבל נראה שהם הולכים ומתייעלים דווקא בשיבוש משלוחי הדואר. כי הפעם קיבלתי את הזימונים לוועדות שלושה ימים לאחר שהתקיימו - כלומר ככה דואר ישראל הולך ומשתפר. במה? בעליה במשך זמן המשלוח?

וכיוון שכבר אי אפשר לסמוך על דואר ישראל, ביקשתי שישלחו לי מביטוח לאומי קוד, כדי שאוכל לקבל מהם בעתיד את כל המידע הדרוש בטלפון. לקח חודש כמעט עד שהגיע הקוד הזה (בדואר כמובן), שבעזרתו יכולתי לקבל הפעם בטלפון מידע על המועדים החדשים של הוועדות, ולא להסתמך על דואר ישראל. חשבתי שעם הקוד הזה אוכל להכנס גם לדומיין האישי שלי באתר האינטרנט של הביטוח הלאומי, אבל מסתבר שצריך לשם כך בקשת קוד נוסף כדי לקבל את המידע. גם לקוד הזה המתנתי למעלה מחודש כדי שדואר ישראל יואיל בטובו למסור לי את המכתב עם הקוד. קיבלתי אותו רק היום. ושלא יבלבלו את המוח בדואר שביטוח לאומי אשם. ראשית יש תאריכי משלוח במכתבי ביטוח לאומי, ואותו הסיפור קורה גם עם מכתבים שנשלחו אלי ממשרד הבריאות ומקומות אחרים.

כעת כשבידי הקודים לאתר ביטוח לאומי, כבר אינני זקוק יותר לשירות המעולה של דואר ישראל. שמעתי דיבורים מעובדי הדואר שמשמיצים שירותי דואר פרטיים מתחרים. מספרים שהם משליכים דברי דואר, משמידים דברי דואר, פוגעים בתכולה, גונבים ועוד כהנה וכהנה סיפורי אלף לילה ולילה.

אבל, התבוננו בחבילה הזו בתמונה. קניתי מוצר ביום חמישי כשבוע לפני ערב ראש השנה. במעמד הקנייה נאמר לי בטלפון שזמן המשלוח יארך ארבעה ימי עסקים ואולי קצת יותר בשל החגים. אבל את החבילה קיבלתי במישלוח ביום ראשון שלאחר מכן (כלומר לאחר יום עסקים אחד). זכיתם לדבר כזה מדואר ישראל?





הדיוור נעשה על ידי חברה פרטית. תענוג ממש. רבע שעה לפני המסירה קיבלתי טלפון מהשליח שמברר אם אני בבית ומוודא את הכתובת. החבילה נמסרה לידיי במועד וחתמתי אישור קבלה על גבי מסך במכשיר קטן של השליח. שתי דקות לאחר מכן נשלח אלי מסרון מהחברה לטלפון שלי, וזה לשונו:

'נמסר משלוח 5803149 מ...
בתאריך 08/09 בשעה
10:08 לידי ... במידה ולא 
קיבלת  נא להשיב בהודעה
נשמח לדירוג הבלדר בין 1 ל 10
בהודעה חוזרת'

הסיפור חזר על עצמו גם עם דבר דואר נוסף שנשלח אלי בפעם אחרת, ובדיוור של חברה פרטית אחרת. לדואר ישראל יש בהחלט מה ללמוד מחברות פרטיות אלה.

לעומת זאת דווקא דואר ישראל הם אלה שזורקים פתקים בדבר חבילה או דואר רשום מחוץ לשער של הפטיו שלנו. נתונים לחסדי הרוחות והגשמים. חלילה שהדוור יואיל להניח בתיבת הדואר או להצמיד לדלת הבית. כדי לקבל חבילה או דבר דואר רשום, אני צריך להגיע לסניף הדואר ולבלות בו לפעמים שעה כדי לקבל אותו. כי מתוך שלוש עמדות פקידים, במקרה הטוב מאויישים שניים בלבד. וכל אחד מתעסק במשך זמן רב בהעברת בעלויות אינסופיות של מכוניות יד שנייה של שכנינו מהכפר עיסוויה. אז תגידו, איזה צידוק יש בקיום דואר ישראל פרימיטיבי שכזה? כאשר ברכות שנה טובה כבר מסמסים, מברקים כבר עברו מהעולם, שזימונים ומסמכים נשלחים בפקס, שחבילות ודברי דואר מגיעים עד לדלת הבית על ידי חברות פרטיות (ושלדואר ישראל יש רק לקנא בהם על יעילותן)?

ותגידו, האם לא ברור כי עובדי דואר ישראל נוקטים בשביתה איטלקית? נראה שהם סובלים כל כך ממחסור בכוח אדם, עד כי נדמה לפעמים שהעובדים דווקא
עסוקים יותר במיון הדואר לדואר חשוב לבין דואר לא חשוב. דואר לא חשוב (כמו ברכות מהעבודה ליומולדת) או שטויות אחרות - מגיע תוך ימים ספורים. לעומת זאת דואר חשוב מבנקים, ביטוח לאומי, משרד הבריאות, בתי חולים והזמנות לחתונה - כמוהו כמשלוח על קרני הצבי, תרתי משמע. תגידו, יש למישהו מושג היכן העובדים בדואר מחביאים הזמנות לחתונה במשך חצי שנה, הא? מי שם אחראי על מה ומתי יגיע הדואר לנמען? וכי לכך יש להם תקנים?

אבל נראה שעובדי דואר ישראל נוקטים בשיטת הבריונות כמו עובדי הנמלים ועובדי חברת החשמל. אלא שהיד על הדואר עלובה היא לעומת היד על השלטר של עובדי חברת החשמל למשל. ושירות כזה של הדואר למעשה רק מייתר את עצמו מהר ובטוח. כי כשקיימים כל התחליפים שציינתי ואחרים בדרך, דואר ישראל יהפוך למיותר והשביתות האיטלקיות של עובדיו רק יזרזו את המשלוח שלהם לחתום בלשכות התעסוקה. עובדי הדואר רק משניאים עצמם על הציבור ולכן אף אחד גם לא יצֵר על גורלם לכשזה יקרה.

אני זוכר את ימי ילדותי כשדואר ישראל היה מתקין טלפונים. חמש ולפעמים עשר שנים אנשים חיכו בתור להתקנת קו טלפון בבית. ולכשהעבירו את השירות לחברה פרטית (בזק) הרי זמן ההמתנה התקצר כמעט לאפס. אז מה קרה פתאום? אבל אז בבזק המחירים היו גבוהים.  כשעשינו פוסט דוקטורט, דקת שיחת טלפון מהארץ לארה"ב עלתה 32 שקלים. מארה"ב לישראל רק שקל אחד. במצב כזה כמובן שרק אנחנו התקשרנו תמיד למשפחה. ואז כשקמו  חברות מתחרות לבזק, פתאום מחיר השיחות לחו"ל ירד לפחות משקל לדקת שיחה. אז מה קרה פתאום? תחרות!

אז כדאי שעובדי דואר ישראל יפנימו - השביתות האיטלקיות שלהם פוגעות קודם כל בעצמם, ורק מקרבות את הקץ. לציבור לא יהיו רחמים כלפי בריונות מאוסה של וועדי עובדים מסוג כזה. 

בימים אלו מועלית הצעת חוק בכנסת שתכריח את דואר ישראל לשלם פיצויים ללקוחות בשיעור של פי- 4 משווי הנזקים, במידה ודבר דואר לא יגיע ליעדו עד 
שבוע ימים. ואז כשיעבור החוק אתבע ואקבל למשל ללא הוכחת נזק:

200 הזמנות (בעלות 20 ש"ח האחת)  = 16,000 ש"ח
קנסות אי התייצבות בזמן לוועדות = 4,000 ש"ח. וזה לא כולל מחיר הבולים כפול ארבע. ולעורך דיני אשלם 2,000 ש"ח כדי שיתעסק בתביעה.

ומצידי שכולם יגישו חשבונות כאלה, ושדואר ימי הביניים הפרימיטיבי הזה
 יפשוט את הרגל. ויבוא לציון גואל.

ראו עובדי דואר ישראל, עד כמה השנאתם עצמכם על הציבור. הרווחתם את זה ביושר. עד מתי לדעתכם הציבור 'הטיפש' ישתוק?

יום רביעי, 27 בינואר 2016

השלג שלא היה


שלג לא היה בירושלים. כלומר, היה אבל כמו שאומרים - לא נתפס, למרות שמקפיא. קפוא כל כך ולראיה ההסקה הביתית שלנו עובדת ביומיים האחרונים 16 שעות ביממה בערך. את החשבון האסטרונומי נקבל כמו בכל שנה לקראת סוף החורף. זו דרכה של חברת הגז, לנקוט בעמימות עד להגשת החשבון בסוף העונה  - כדי שהצרכנים לא יבהלו ממנו וימעיטו בהסקה. אבל אם כבר יש קור כזה, כמה חבל שהפעם השלג אינו מצטבר. התנועה כרגיל, הילדים בבתי הספר והגנים, האוטובוסים והרכבת הקלה מתפקדים כרגיל, ולמבוגרים אין תרוץ שלא להגיע לעבודה.

רבים הם השלגים שראיתי בירושלים. אני זוכר במיוחד את חורף שנת 1991, כשהשלג בגינה עבר את גובה הברכיים. וכן את סערת השלגים לפני שנתיים, שבה נותק זרם החשמל למספר ימים. אמנם לא אצלנו, כי למזלנו בצפון ירושלים שהבנייה חדשה יחסית - קווי החשמל עוברים מתחת לפני האדמה.  לכן העצים אינם נשברים על חוטי חשמל עיליים.  וכשחוטי החשמל עוברים מתחת לפני האדמה יש עוד יתרון גדול - נמנעת מאיתנו גם הקרינה המסוכנת מעמודי מתח גבוה.

אוהב מאוד לראות שלג בתולי, כשאז מחלונות ביתי נשקף נוף הרים שוויצרי. אבל שונא את הבלגן של חילוץ המכוניות מהקרח, את הקרח השחור בצידי הכבישים, המדרכות החלקלקות וכבישים מפשירים שממשיכים לקפוא בלילות. ותמיד יש כאלה שנתקעים בכבישים ותוקעים את האחרים.

אבל כאמור, לפני שמתחיל הבלגן יש יום יומיים שהשלג פריך וצח והנוף משגע. נוף מדבר יהודה הנשקף למרחוק ממרפסת ביתנו  בקיץ, נעלם בערפילי השלג החוצצים בין המדבר לבין גבעות אלפיניות ועצי אורן מושלגים. יפות הן בובות השלג שבונים הילדים והכלבים שלנו בהיי. כמו הילדים שמחליקים במורדות גבעות השלג, גם הכלבים מתלהבים להתפלש בשלג. 

אז שלג רציני לא היה הפעם. מרבית הזמן ירד שלג רטוב שלא נערם. יושב בביתי המוסק והחמים התרפקתי בזכרונות סופות שלגים מהעבר, שאותם אני משתף כאן במבחר תמונות. 

תמונות מהמרפסת:











תמונות מהחלון:









תמונות ממבוא רחוב ביתנו:













תמונות מהרחוב ליד הבית:











משתעשעים בשלג:













ולא הכל יפה - גם מנזקי הסערה:





יום שני, 25 בינואר 2016

ממנהגי ט"ו בשבט לענייני בריאות

בתקופת המשנה, לתאריך החמישה עשר בחודש שבט היה משמעות פיננסית בלבד לצורך חישוב מיסים על היבול. תאריך זה שנחשב כאמצע של החורף, נבחר כסוף שנת כספי המס על פירות האילן. המעשרות על פירות לאחר תאריך זה, היו שייכים לשנה הבאה ולכן במשנה יום זה כונה "ראש השנה לאילנות".

ט"ו בשבט אינו ממש חג דתי. גם "ברכת האילנות", הנמצאת רק בחלק מהסידורים שעל-פי נוסח עדות המזרח, אינה מיוחסת לתאריך מדויק. במרבית הסידורים לא נמצא אזכור ל"ראש השנה לאילנות". בט"ו בשבט ילדי החדר גם אינם פטורים מלימודים.

התלמוד הירושלמי מצביע על ט"ו בשבט כמועד שבו מתחילים האילנות לשתות ממי השנה החדשה. ההסבר למועד זה על ידי התלמוד הבבלי הוא שבמועד זה "יצאו רוב גשמי השנה".

למעשה המקובלים במאה השש עשרה הם אלה שעיצבו את "סדר ט"ו בשבט" והנהיגו את אכילת הפירות במועד זה. הספר הקבלי עץ חיים מחלק את שלושים פירות הארץ לקבוצות על פי שלושה עולמות. על פי חלוקה זו, מיני פירות עולים במדרגות העולמות השונים:

העולם הראשון שהוא עולם העשייה, כולל עשרה פירות נקלפים. כלומר, תוכם נאכל וקליפתם מושלכת. לקבוצה זו משתייכים השקדים, רימונים, פרי הדר וכו';

העולם השני שהוא עולם היצירה, כולל עשרה פירות שחיצוניותם נאכלת ותוכם נזרק. לקבוצה זו שייכים התמר,השזיף, המשמש, וכו';

העולם השלישי, הגבוה שבעולמות, הוא עולם הבריאה, המתאפיין בעשרה פירות שנאכלים בשלמותם. למשל, תאנה,תות שדה, אוכמניות וכו'.

עולי "העלייה הראשונה" שבאו לגאול את הארץ ומצאו אותה שוממה, הנהיגו למעשה את הפן הלאומי של החג וכך נוצרה מסורת הנטיעות בט"ו בשבט.




נשאלת השאלה מנין המנהג של אכילת פירות יבשים? מדוע באמת לא פירות טריים? מנהג זה מקורו ברצון של היהודים בגולה לאכול מפירות ארץ ישראל. היות ויבוא פירות טריים מארץ ישראל לא היה מעשי ופירות טריים כלל אינם גדלים בחורף האירופאי, יובאו לארצות הניכר פירות מיובשים. מכאן השתרש מנהג אכילת הפירות היבשים היום. מעניין שמנהג אכילת פירות יבשים מארץ ישראל, התרחב היום לאכילת מיני פירות יבשים אקזוטיים – שהם בהחלט אינם פירות ארץ ישראל. אולם, אין סיבה מדוע לא ואפילו רצוי לאכול פירות טריים.



אכילת פירות טריים עדיפה בשל עושרם בויטמינים החסרים בפירות היבשים. אכילת פירות יבשים גם משמינה יותר. אם אתם מנשנשים בלי להרגיש 30 משמשים יבשים, משמשים טריים תאכלו הרבה פחות – בגלל תכולת המים שבפירות טריים, שמקנים תחושת שובע.

ידוע שאכילת פירות יבשים מועילה לשיפור היציאות באנשים הסובלים מעצירות, בגלל כמות הסיבים הרבה. אך למעשה הם אינם כל כך בריאים, בשל צורת העיבוד והשימור שלהם. אם תקראו את התוויות הצמודות לאריזות של הפירות היבשים, תראו שהם מכילים חומר שימור שאינו כל כך סימפטי. כדי להאריך את חיי המדף של הפירות היבשים, כיום בדרך כלל לא מסתפקים בייבוש תחת השמש או במתקן חימום מלאכותי, אלא מוסיפים כימיקל שנקרא גופרית דו-חמצנית.

גופרית דו-חמצנית היא תרכובת כימית שנוסחתה (SO2). הגופרית הדו-חמצנית היא מזהם אוויר הנוצר באופן טבעי בהתפרצויות של הרי געש. שריפת חומרי דלק המכילים גופרית בתחנות כוח ובתעשייה, פולטת לאוויר עוד מחומר מזיק זה. גופרית דו-חמצנית היא אחד הגורמים לתופעת הגשם החומצי, יחד עם תחמוצות החנקן. מנזקיה הבריאותיים של הגופרית הדו-חמצנית די מתעלמים. אך חומר למחשבה: אם החיידקים והעובש אינם יכולים לגדול על הפירות היבשים, בגלל הרעילות של הגופרית הדו-חמצנית המפוזרת עליהם, נשאלת השאלה מה הרעילות של החומר הזה עושה לכם?

יתכן שעל האריזה תמצאו שהמוצר מכיל חומר "תמים" המכונה E-220 . אך אל תטעו – מדובר בקוד של אותה גופרית דו-חמצנית. את החומר הזה מוצאים גם ביינות כחומר משמר. שתית ארבע כוסות יין בט"ו בשבט, גם היא מנהג על פי הקבלה.

בכלל כדאי שתשימו לב להטעייה מקובלת בתוויות של מוצרים, שמצוין עליהם "ללא צבעי מאכל וחומרים משמרים". בהרבה מקרים על התווית מצוין מאידך, שהם מכילים כל מיני מספרי - E, שהיצרנים לא בדיוק רוצים שתדעו מהם. הם חומרי צבע וחומרים משמרים, שאם אתם מעוניינים לדעת, חלקם מסרטנים. אפשר למצוא את המידע כאן   וכאן

הדפיסו את הטבלאות ושימרו. אם תצטיידו בטבלאות האלה בקניות המזון הבאות שלכם, אולי כבר לא תרצו לקנות מספר מוצרים.

לסיכום המלצה לקראת ט"ו בשבט – עדיף לחגוג עם שלל פירות טריים ולהמעיט באכילת פירות יבשים או משומרים. מילא פעם אחת בשנה, אבל אם אתם נוהגים לארח ברוטינה עם מגש פירות יבשים בכל ימות השנה. דעו מה אתם אוכלים ומאכילים.


ט"ו בשבט שמח!

פורסם לראשונה -  ט"ו בשבט תשע"ב

יום רביעי, 20 בינואר 2016

איצטגנינות וכישוף




"מיקום כוכב פלוטו בצמידות למרקורי (בנסיגה)
עשוי לדרוש התעסקות רבה מזמנך.
הפעילות שלך או של אחרים נגדך
נעשית בחשאי ובדרכים עוקפות"

זה תשקיף יומי שראיתי היום. שלא תבינו לא נכון. כותב שורות אלו אינו קורא הורוסקופים כלל וכלל.  אין לי כל ענין בהורוסקופים שבעיתונים. הרי לא יתכן והתשקיף יתאים לכל מי שנולד באותו מזל הורוסקופי.

אבל לא יודע איך להסביר את זה - לעיתים מאוד נדירות (כפי שקרה היום), כשאני מרפרף בעיתון וחולף על פני דף התחזיות ההורוסקופיות, משום מה אני חש דחף עז לקרוא את התחזית היומית.  ומשום מה כשזה קרה בעבר (כפי שציינתי לעיתים נדירות), עיניי קראו בתדהמה תחזיות ספציפיות שאי אפשר היה להתעלם מהן. 

למשל לפני שנים אחדות, כשהרגשתי את הדחף הזה לקרוא את ההורוסקופ היומי, נאמר שם שתהיה לי פגישה לא נעימה עם אדם מאוד 'קשה ומורכב'. אבל, באופן מפתיע היא תסתיים בצורה מאוד טובה. לא הייתי מתייחס לזה בכלל, אבל באמת עמדתי להפגש באותו יום עם אדם 'קשה ומורכב' בנושא שצפיתי שלא יגמר בצורה טובה כלל וכלל, אלא בעימות חריף. מובן שמקריות כזו בין התחזית ההורוסקופית למה שעמד להתרחש עוררה בי פליאה ועניין. כצפוי הפגישה החלה בצורה מאוד לא נעימה, אבל הסתיימה באווירה ידידותית.

כך גם היום בדרך לדף התשבצים והסודוקואים, כשמבטי נפל על התחזיות ההורוסקופיות היומיות, חשתי דחף לקרוא את התחזית הנוגעת לי. זו שבראש הפוסט. וכמו במקרים הנדירים האחרים שזה קרה, הטקסט נגע בי מאוד בדייקנותו. וכן, יש באמת איזו סאגה מאוסה עלי של יריב הנגוע באובססיביות חולנית (שאגב קורא כאן כל מילה), אשר עבר כל גבול אפשרי והחליט לצאת לדו-קרב ממושך - 'בחשאי (כביכול) ובדרכים עוקפות' כפי שעושים פחדנים מפני החוק. ומדוע כביכול? משום שפעילותו שנעשית כביכול בדרכים חשאיות (אלמוניות) - נמצאות תחת מעקב מתועד וקפדני. 

לגבי 'הדו-קרב' - המציאות כמו במציאות - עשויה כידוע להסתיים רע ומר.
ואילו במימד אחר, ההשראה הקוסמית שקיבלתי היום מההורוסקופ היומי - העלתה על קצה חרבי כתב רוֹנוֹת עבריות זה:
  




בין אם כתב הרונות יפוענח או שלא על ידי היריב (ואני סומך עליו שזה יעסיק אותו בזמן הקרוב), על פי מיתוסים עתיקים, עם שחרורו לקוסמוס - הפור נפל והינו בלתי הפיך. זה נשמע כמיסטיקה מטורפת בעליל, או לכל היותר כמיסטיקה בגרוש,
ואולי לא?

במשפחתי ידועים מספר 'בעלי יכולות' שלא רק מאמינים בדברים האלה, בעבר היו וודאי מועלים על המוקד באשמת כישוף. כבר כתבתי על כך בעבר בפוסטים שעוסקים בניתוח מדעי של תופעות על -טבעיות כביכול. בקרוב אעלה כאן סידרה של מספר פוסטים בתחום הדמדומים שבין המיסטיקה למדע. מבטיח שזה יהיה מעניין.

ונזכרתי בביקור עסקי באוסטריה שבסיומו המארחים אירגנו סיור בטירת מוּשָם - טירת המכשפות שנמצאת בראש הר מושם התלול. 







אל הטירה שבראש ההר מגיעים כיום ברכבל. המכשפה האחרונה (לפני מאה וחמישים שנה בלבד) הובלה אל הטירה שבראש ההר - כמו קודמותיה במזחלת כלבים. היא הואשמה בכישוף על שום שהורידה ברד בקיץ.





וכשהגיעה אל הטירה הובילו אותה לאזור הכניסה הזו:





ובזה השער למטה, נכנסה המכשפה אל הטירה. הטירה שממנה רוב המאושמים בכישוף כבר לא יצאו בחיים.




עד למשפט שנערך בטירה, המכשפות ישנו בחדרים כמו זה:




וזה המטבח בו בישלו המכשפות את ארוחתיהן:








למטה שעון הקיר (שעובד עד היום) ששמר על ההתמצאות בזמן. השעון גם הורה למכשפות שהגיע זמנן למשפט:



לרשות המכשפות הועמד חדר עבודה עם מכתבות וספריה, ושבו הכינו את כתבי הגנה לקראת המשפט. בתמונה למטה הספסל שבו המתינה המכשפה למשפטה:




למטה באולם בית המשפט נראה כס השופט. המכשפה כמובן ניצבה מולו על רגליה משך כל המשפט.




בתמונה למטה אוכפי העינויים שבהן חיברו את המכשפות שהואשמו במשפט אל כל מיני מכשירי מתיחה.







כדי להתרשם, המבקרים חוצים חדר על גבי ריצפת זכוכית שקופה - מתחתיה גחלים לוחשות. המכשפות כמובן נאלצו לחצות את החדר ללא הזכוכית המגנה. 

אך מה היה העינוי האכזרי ביותר? לאחר שהרעיבו את המכשפות מספר ימים, הזמינו אותן למשתה בחדר שבתמונה:




גם לא חסכו בכלי האוכל:




ולאחר הצום שלאחריו פיטמו את המכשפות באוכל וביין כיד המלך, המסכנות נאלצו לצאת אל הגשר שבתמונה vctv - הידוע בשם גשר ההקאות.




כיום עוברים תחתיו תיירים.




ואם  כיום כבר לא שומעים את זעקות המכשפות, אפשר לשמוע צהלת ילדות מחופשות למכשפות.



מזעזע לחשוב שעד רק לפני מאה וחמישים שנה האשימו נשים (על פי רוב) בכישוף והמיתו אותן במסכת עינויים קשים.
אם היית אז רווקה או אלמנה פמניסטית עצמאית - רוב הסיכויים שהיית מואשמת אז כמכשפה.

ונסיים באווירת  ה'רפסודיה בוהמית' להנאתכם.




יום שישי, 15 בינואר 2016

משביל עיזים דרך מבשלת סיידר אל יקב יין בכדי חרס


יום שישי, לפני שבוע בדיוק מכתיבת שורות אלו, חגגנו קבוצה משפחתית קטנה לרגל אירוע מיוחד בסיור אוכל ויין. למרות שהיום החל סגרירי, הוא היה טוב בהרבה ממה שצפו החזאים. סופות הרעמים והגשם חששו מאיתנו ולא העזו להטרידנו בחגיגתנו.

על פי התאום מראש, פתחנו את הסיור בשעה תשע וחצי בבוקר יום שישי במושב טל השחר, במסעדה הכפרית 'שביל עיזים'. 



המסעדה בעלת שני מבני עץ גדולים המשתרעים  מול נוף כפרי ושליו. אנחנו ישבנו במבנה שבתמונה למטה. המבנה השני היה מוזמן לאירוע משפחתי גדול כלשהו.



בהזמנה סוכם על ארוחת מזנון חופשי הכוללת סלטים, גבינות, דגים כבושים וטונה, סלט פסטה, ביצים, מיץ סחוט טרי וקפה. כל סועד קיבל סלסלה אישית של לחם כפרי טרי. מהביצים אני הזמנתי חביתה עם פטריות ובצל. מבחר הסלטים היה באמת עשיר ומיוחד. אבל מבחר הגבינות היה דל. גבינה צפתית ובולגרית של תנובה מחלב פרה. זה הכעיס אותנו כי ראשית הבת רגישה לחלב פרה ובהזמנה חזרנו ושאלנו, כדי להבטיח שנקבל גבינות עיזים. ובבלוג הזה אי אפשר בלי קצת מדע. הידעתם שזמן עיכול מוצרים מחלב עיזים קצר בהרבה מזה של חלב פרה?

אז סוכם בטלפון שיהיו גבינות עיזים. וכי אפשר גם לצפות אחרת ממסעדה שזה שמה?


  
והמסעדה צמודה למחלבה ודיר בוטיק.



אז האם כשבאים לאכול במקום כזה, האם לא מובן שהמזנון (בופה) יכלול גבינות עיזים ושלא בדיוק מצפים לגבינות חלב פרה של תנובה או שטראוס?
אבל לאחר דין ודברים והתערבות של בעל המסעדה. הגישו לשולחן שלנו פלטת גבינות צאן תוצרת מחלבת הבוטיק - במחיר שנקבע בהזמנה וללא שינוי.



בסך הכל, אם נתעלם מהתקרית שנפתרה בהגשת פלטת גבינות צאן עשירה, ארוחת הבוהריים הייתה טובה למדי. הייתי נותן לה ציון 85 לאחר תוספת פלטת גבינות הצאן.

המשכנו בנסיעה בעמק בית שמש אל מושב נחם. לסיור במבשלת סיידר. בתמונה למטה הכניסה ל 'באסטרס סיידרס' - מבשלת בוטיק משפחתית.




המבשלה בראשותו של דֶני, נצר למשפחת הנלסונים האמריקאית, בעלי מבשלות סיידר. הוא הכיר את זוגתו היהודייה ונשאר בארץ. כאן נולדו להם כמדומני שלושה ילדים. דני ובנו מתיוּ מנהלים את מבשלת הסיידר הזו הראשונה בישראל. בישראל אין תרבות שתייה סיידר אלכוהולי אמיתי. מה שמוכרים במרכולים כ'סיידר תפוחים', הוא אינו סיידר אמיתי, אלא רכז תפוחים מוגז (בגז פחמן דו חמצני). 

מבשלת באסטרס היא מבשלת הסיידר האמיתי הראשונה בישראל (ולטענת דני גם היחידה). הסיידר הוא למעשה בן דוד של הבירה. שניהם מוצרי תסיסה המיוצרים במבשלות - הבירה היא תוצר תסיסה של דגנים ואילו הסיידר הוא תוצר תסיסה של פירות. תפוחים בעיקר, אבל לא רק כפי שנראה בהמשך.

למשקאות הסיידר אחוזי אלכוהול נמוכים יחסית, בטעם מתוק או חמצמץ – טעמים מרווים ומרעננים יותר מבירה, לדעתי. הסיידר גם מתאים יותר מבירה לאקלים החם של ישראל, וחשוב מכך – הוא לא מכיל דגנים. כלומר, יתרון גדול עבור 8% מהאוכלוסייה שהם רגישים לגלוטן ולכן אינם יכולים לשתות בירה, אבל יכולים להחליף אותה בסיידר. כל אלה היו בוודאי חלק מהשיקולים כשדני נלסון ובנו מתיו החליטו לעבור לייצור מסחרי של סיידר בארץ הקודש. 

מה מקור שם המבשלה באסטרס? ובכן, על שם 'המייסד' באסטר, שהוא כלב המשפחה, ולתמונתו מקום כבוד בבר המבשלה:
  



בימי שישי מתקיים במבשלה סיור בכל שעה שלמה. למרות שאיחרנו בחמש דקות, צירפו אותנו לקבוצה בסיור שזה עתה החל. דני האב עצמו הדריך את הסיור וחזר על הסבריו מההתחלה עבור הקבוצה שלנו שהצטרפה. הסיור היה בשפה האנגלית כי גם בכמה עשרות שנים בארץ, לא הספיק ללמוד עברית. לא בדיוק בעיה לנוכחים בסיור.

במבשלה פזורים פרמנטורים - מיכלי תסיסה ענקיים מנירוסטה (בנפח 5,000 ליטר כל אחד). התסיסה נעשית כמובן על ידי 'פועלים' מיקרוסקופיים זעירים  - שמרים.    





דני ציין שמכלי התסיסה נרכשו מארצות שונות בעולם. אבל התגאה במיוחד לספר שהמתקן היחידי תוצרת ארה"ב הוא מתקן מילוי בקבוקים הממוחשב שלו. למתקן הזה נחזור בהמשך.

דני החביב המשיך לספר לנו כל מיני 'סודות' מהייצור, במצב רוח מבודח ומבוסם מה. למשל הוא ציין בהנאה את ההבדל בינו לבין בנו מתיו. כדי לדעת אם התסיסה הושלמה והסיידר מוכן, הוא פשוט טועם ויודע. אבל הבן שלו אינו מאמין, לוקח דגימות ומודד ארוכות כל מיני פרמטרים בעזרת מכשירים מדעיים שונים, ולבסוף קובע שהמשקה אכן מוכן. דני צוחק עליו ואומר "הרי כבר אמרתי לך את זה לאחר טעימה אחת פשוטה". 

בתמונה דני טועם. ולפי מצב הרוח המרומם שלו בסיור, נראה שדני טועם לא מעט.  





דני הצביע על מיכל גדול, שונה משאר המכלים. במתקן הזה (דני קורץ) הוא מכין סקוצ', וודקה, ערק ומשקאות עתירי אלכוהול שכאלה. ככה מהצד באופן חתרני, בפעילות שהוא מכנה 'חוצפה' (במילעל). ל'סקוצ' שהוא מייצר הוא לא קורא כמובן בשם סקוצ', מסיבות מובנות, והוא מייצר את המשקאות האלה רק 'למקורבים' יודעי דבר. הוא הסביר שכעת הם מייצרים סיידר כמו משוגעים לקראת פסח. אבל בפסח כשאין הם מייצרים סיידר מטעמי כשרות, הם עסוקים בזיקוק והכנת 'הסקוצ'ים' שלהם למיניהם.

בתסיסה כוהלית על ידי שמרים, לא ניתן להגיע לאחוזי אלכוהול גבוהים כל כך כמו שבוויסקי, וודקה וברנדי. אותם הוא הסביר שהם מכינים, במיכל מוארך ומוזר מעט במראהו ומראשו יוצא צינור נחושת, שהוא בעצם מעין ארובה המתעקלת חזרה כלפי מטה ומתחברת בקציה לצינור עם ברז. והמתקן הזה הוא יישום של הפטנט הפשוט והגאוני שהמציא האדם: את הנוזל במיכל לאחר תסיסה מחממים ל-70 מעלות. בטמפרטורה זו מתאדים רק אדי האלכוהול אל תוך ארובת הנחושת ולאחר קירורם בצינור, אוספים מהברז את נוזל האלכוהול המזוקק (96% אלכוהול). 

לעומת זאת בשבעים מעלות הנוזל המימי שבמכל, נשאר בו (כי הרי המים רותחים ומתאדים רק ב- 100 מעלות). את הנוזל המימי הזה עם הטעם (פירות, תבלינים וכדומה) מערבבים עם האלכוהול המזוקק ביחסים המתאימים, לקבלת משקה באחוז האלכוהול המקובל והדרוש לסוג המשקה כהגדרתו.

את משקאות 'החוצפה'  דני איננו מייצר כאמור בקנה מידה מסחרי, אלא כמשהו מהצד. באופן רשמי הייצור הזה לא קיים. ולנודניקים שדוחפים את האף לעניינים לא להם - מקסימום מסבירים שזה עבור ייצור אלכוהול למטרות רפואיות. ודני חותם את המשפט בקריצה.

לאחר סיום תסיסת הסיידר וסינונו מהשמרים הכבדים יותר ששוקעים במכלי הנירוסטה, מגיע תור הבִּקבּוּק. למרות גאוותו של דני במכונת מילוי הבקבוקים הממוחשבת הקטנה שלו. מישהו צריך להרים ידנית 12 בקבוקים ריקים לתבנית מילוי ולחברה לצנרות מילוי המחוברים למכונה. לא יכולתי להימנע מחישוב. אם בכל פעם המכונה יכולה למלא רק 12 בקבוקים בני נפח של שליש ליטר (סך הכל 4 ליטר), וגם אם נניח ממלא הבקבוקים עובד נורא מהר בחיבור וניתוק הבקבוקים לאחר מילוי, ואז נניח שכל מילוי כזה של ארבעה ליטרים כאלה לבקבוקים, נמשך דקה אחת לפחות - כמה זמן יארך מילוי בקבוקים ממכל תסיסת סיידר אחד שנפחו חמשת אלפים ליטר?

לפי החשבון שלי, בקבוק מיכל סיידר של חמשת אלפים ליטר יימשך לפחות 21 שעות. ובתנאי שהעבודה נעשית ללא הרף וללא הפסקות. ומה עם הדבקת המדבקות על הבקבוקים.? זו נעשית ידנית בגאווה על ידי נערי בית שמש, ורק לאחר מכן נארזים בשישיות או במארזים גדולים יותר, כמו בתמונה:   






במבשלת באסטרס מכינים ארבעה מיני סיידר:


סיידר 'באסטרס אדום מתוק' - 4.8% אלכוהול. 
בטעם פירותי קליל ומתקתק. 
ממיץ תפוחים טבעי מותסס ללא תוספת סוכר.
הציון שלי - 8.



סיידר 'באסטרס ירוק' יבש - 6.7% אלכוהול
סיידר מסורתי, יבש ובטעם חמצמץ. 
ממיץ תפוחים טבעי מותסס ללא תוספת סוכר.
הציון שלי - 9.


באסטרס - לימונדה - 5% אלכוהול

מרעננת, מתוקה מעט לטעמי 

עשויה ממיץ לימון סחוט טבעי מותסס וללא סינון

הציון שלי - 7.5




באסטרס - 'סיידר ספייסי' - 5% אלכוהול

עשוי ממיץ תפוחים סחוט טבעי מותסס 

ומתובל בנוסחה סודית ייחודית

אבל פקעיות הטעם בפי חשו בנגיעות קינמון וציפורן

הציון שלי - 9.5.


מבין ארבעתם התחברתי יותר לסיידר היבש החמצמץ והאחרון 'המתובל' שהוא זוכה להמלצה הגבוהה ביותר שלי.


לאחר שהתרשמנו מתהליכי הייצור של הסיידר, הגיע זמן הטעימות בבר המבשלה.



לאחר הטעימות הבת ובן זוגה קנו ששיה מעורבת של בקבוקי סיידר מתוק, סיידר יבש וסיידר לימונדה.
אני קניתי ששיה מעורבת של בקבוקי סיידר יבש וסיידר תבלין. הבן השתלט על ארבעה ואני הסתפקתי השבוע בשני בקבוקי סיידר קרים כקרח  - אחד יבש והשני סיידר תבלין.
  


כמדומני מחיר סיטונאי רשמי של בקבוק 333 מילילטר הוא 15 שקלים. אבל עלות הקניה בבר המבשלה  עבור שתי שישיות  (12 בקבוקים) הסתכם רק ב-150 שקל. עוד סיבה ששווה לבקר במבשלה.

למרות הדרך הפסטורלית למושב נחם, המבשלה עצמה ממוקמת במבנה באזור מסחרי. למיקום אני נותן את הציון 7. לסיור עצמו ציון 8.5. הציון הממוצע שנתתי לארבעת הסיידרים שטעמתי הוא 8.5, ובסך הכל לסיור ולאווירה ציון 8.5

עזבנו מרוצים את המבשלה ופנינו לתחנת הסיור השלישית והאחרונה - ליקב הבוטיק קדמא שבכפר אוריה.



יקב קדמא ממוקם בפינת חמד פסטורלית, כפי שניתן לראות בתמונה.



  

במקום המתינו לבואנו לסיור מנהלת היקב לינה סלוצקין ובעלה המפרגן, שהקדים בכמה דברי רקע לפני הסרט הקצר שהוקרן עבורנו באולם ההקרנות. מהסרט, דברי ההסבר של לינה שנלוו להמשך הסיור ביקב, ומהרבה שאלות ששאלתי (מתוך התעניינות מדעית ומקצועית כחובב יינות) - למדתי כי מאחורי היקב הזה עומד סיפור אישי ומקצועי מרתק.

ראשית למדתי על לינה שהייתה אשת הייטק מצליחה, שהחליטה ביום בהיר אחד לעזוב הכל ולהגשים חלום - לנטוע כרמים ולהפיק יין כפי שהפיקו בארץ ישראל בשיטות עתיקות, שהארכאולוגיה תיעדה החל מלפני כ- 12 אלף שנה. בשיתוף פעולה עם פרופ’ עמוס הדס (מחבר הספר ”הגפן והיין בארכאולוגיה של ארץ ישראל”) היא בחרה במיקום הנוכחי שבו נטעה כרמים לפני חמש שנים.

בחירת המקום לנטיעת כרמים וליקב הייתה מבוססת על הידע הארכאולוגי וההיגיון שתנאי האדמה ומזג האוויר שהיו טובים לפני אלפי שנים לייצור יין במקום, בוודאי יהיו טובים גם כיום. באזור זה של ארצנו היה ייצור יין ער, עד שפסק לפני כ-700 שנה, עם כיבוש הארץ על ידי המוסלמים.




שרידי גת עתיקה בסביבות יקביי קדמא

בבניית היקב לינה התייעצה בתכנון עם גברת ששכחתי את שמה. כתוצאה מכך יקב הבוטיק הזה נבנה מתוך מחשבה ירוקה ותוכנן בהתאם לניצול מרבי של כיווני תאורה וחימום השמש - באופן שבו ייווצר חיסכון מקסימלי בצריכת אנרגיה.

 נטיעת הכרמים, בחירת זני הענבים ותהליכי ייצור היין בשיטות עתיקות לוו בשיתוף פעולה ויעוץ של ד"ר ארקדי פפיקיאן, שהוא מבכירי הייננים בארץ.

הייחודיות של היקב הזה הוא שכל היינות עוברים תסיסה בכדי חרס. כפי שהיה מקובל בארץ ישראל התנ"כית. אבל הסתבר כי בשיטות ייצור כדי החרס כיום בארצנו (כולל על ידי ערביי הארץ) אינם מתאימים לתסיסת יין. אין הם אטומים לגמרי ליין ולכן אינם מתאימים. 

לאחר שגונב לאוזנה של לינה שבגאורגיה עדיין מקובל ייצור יין מסורתי בכדי חרס, לינה ניצלה את שורשיה הגרוזיניים וערכה מסע חיפוש ארוך כדי לאתר שם את המקומות הבודדים שבהם כדרי הכדים עדיין עובדים בשיטות עתיקות שהונחלו מדור לדור במשך אלפי שנים. אגב, במאמר מוסגר, פעמיים מישהו הביא יין אדום תוצרת גרוזיה למסיבת יומולדת שחגגו לי בעבודה. טעמם של היינות האלו זכורים לי כטעם גן עדן (למרות שלא זכור לי שביקרתי אי פעם שם). יינות פשוט מעולים, שלא טעמתי כדוגמתם גם במסעותיי בצרפת ובקליפורניה.  

הכדים בנפח של כחמש מאות ליטרים מיוצרים בעבודת יד ולכן אף כד אינו זהה למשנהו. לאחר יצירתם, הכדים עוברים שריפה בכבשן פתוח, ומיד עוברים תהליך איטום בדונג דבורים, בעודם חמים. הדונג נספג בנקבוביות החרס החם, דבר המקנה לכדים אטימה מושלמת ללא חלחול של נוזל היין דרך דפנות החרס הטבעי.


מסתבר שבנוסף לאטימה, דונג הדבורים הספוג בחרס הכדים הוא גם חומר בעל תכונות מחטאות טבעיות. לפיכך הדונג עוזר להגן על היין באופן טבעי מפני זיהומים, ומקטין את הצורך בשימוש בחומרי שימור כימיים כפי שנעשה בהכנת יינות במכלי נירוסטה.



לאחר המבצע המסובך של הכנת הכדים
הם הובלו בעגלות אל הנמל בו
 עגנה אניית צים שהשיטה אותם לישראל.
בשלב הראשון לינה העבירה לישראל 20 כדים כאלה
בנפח כולל של עשרת אלפים ליטר.
(התמונה מתוך אתר הבית של היקב)


אז לשם מה לייצר יין בכדי חרס ולא כפי שנעשה כיום במכלי נירוסטה בכל היקבים (גם ביקבי הבוטיק)? מסתבר שהן החרס והן צורתו המיוחדת של הכד שתחתיתו בעל סיום קוני (חרוטי) - משפיעים על תהליכי התפתחות היין ולפיכך על טעמו. מסתבר שתהליך תסיסת השמרים בכדי החרס איטי יותר מאשר במכלי נירוסטה. לפיכך טעמי היינות המותססים בכדי חרס עמוקים יותר ורוכשים טעם מיושן יותר לגילם. כלומר טעמם כאילו יוצרו בשנת בציר מוקדמת יותר מגילם האמיתי.




לינה ליד כדי החרס






הפטנט של לינה - בתחילה הכדים יוצבו על ידי מסגרות עץ

כמו בתמונה שמעליה. כעת תחתיתם קבורה

במחצית חביות יין  (מנוסרת לחצי) וממולאות בחול.




בגאורגיה שאינה ארץ חמה כמו ארצנו, הייננים קוברים את כדי החרס לייצוב באדמה. בהכירי היטב את הביוכימיה של השמרים, תהליך התסיסה שבו הם מפרקים את הסוכר שבענבים לאלכוהול ולגז פחמן דו חמצני, מתבצע בצורה אופטימלית בטמפרטורת חדר (המוגדרת במדע כ-21 מעלות צלזיוס). אך משום שהשמרים מתים ב- 30 מעלות, אין אפשרות להטמין את כדי החרס באדמת הארץ - אדמה שמתחממת בקיץ ומגיעה לטמפרטורות גבוהות שהורגות את השמרים.

לפיכך כדי החרס של לינה שוכנים בחדר קריר במבנה היקב ותחתיתם הקונית טמונה בחצי חבית מנוסרת שמולאה בחול.

בעונת בציר הענבים, פועלי היקב מטפסי בסולמות קטנים ושופכים את אשכולות הענבים אל תוך כדי החרס. בסרט שהוצג נראה שדריכת הענבים כדי למצות את מיץ הענבים, על ידי מוט עץ גדול, כמו עלי במכתש - היא מלאכה פיזית קשה.

התסיסה מתחילה כעבור זמן קצר. את העבודה עושים כאמור היצוּרוֹנים המיקרוסקופיים - השמרים. השמרים שמרחפים בהמוניהם באוויר נוחתים על פני הענבים במשך גידולם, עוד לפני הבציר. זו הסיבה שדורכים את הענבים כפי שהם מגיעים מהכרם ולא שוטפים אותם בשום פנים ואופן, כדי שלא להרחיק את השמרים החיוניים שעל פני קליפתם.

מדוע לתחתית של הכדים צורה של חרוט (קונוס)? הסיבה לכך היא שהמשקעים הנוצרים בתהליך התסיסה (שכוללים את קליפות הענבים והעוקצים אך גם את השמרים המתים), שוקעים לתחתית הכד. בכדי החרס בעלי תחתית חרוטית, הצללת היין מתרחשת בצורה טובה ובריאה יותר מאשר זו המתרחשת במכלי נירוסטה. בשאר היקבים בהן נעשית התסיסה במכלי נירוסטה, שטח המגע שבין נוזל היין לבין המשקעים המוצקים - גדול יותר מאשר בכדי החרס. לפיכך ביינות המותססים במכלי נירוסטה חודרים יותר טעמי לוואי וריחות בלתי רצויים מהמשקעים לתוך היין, באופן משמעותי.

בשלב זה היין הצלול עובר ליישוּן בחביות עץ אלון צרפתי.
  




ההתיישנות בחביות אלון הוא תהליך חדש יחסית בייננות. עניין של כמאתיים שנה אחרונות בלבד. לפני כן טעם היין היה שונה מאוד מהיין שאנחנו רגילים לשתות כיום. חביות עץ האלון הצרפתי הן אלו שמעניקות ליין את העפיצוּת. ובמילים פשוטות, העפיצות היא תחושת החספוס במגע של היין בלשון ובחך.

 יאמר לזכותה של לינה שלא עייפה משאלותיי הרבות בכלל ועל החביות בפרט: למשך כמה שנים הן טובות? האם טיב היין תלוי בגיל החבית? ועוד שאלות רבות אחרות. אבל לא אעשה כאן ספויילר - כדי שתהיה לכל אחד מהקוראים סיבה לבקר ביקב קדמא ולא להשתעמם.

למרות שיש לי ידע לא מועט בתחום היין והכנתו. הסיור היה מרתק ולמדתי דברים חדשים שלא ידעתי. לאחר הסיור ביקב, הגיע הזמן להתמקם באולם הבר הגדול. מסתבר שנערכים כאן גם אירועים רבי משתתפים לא מעטים.
      




ואז הגיע שלב הטעימות של יינות, שלינה הציגה בפנינו אחד לאחר השני. היא הביאה למרכז השולחן העגול צלוחית מציות וצלוחית זיתים, כדי שיעזרו לספיגה איטית יותר של האלכוהול. היא הביאה גם קערת נירוסטה לשפיכת שאריות היין שנשארו בכוסות של אלו ששותים כזית. הבן שנהג נמנע משתיה מלבד הרחה ולֶק קטן על הלשון , רק  כדי להרגיש את הטעם. ובכלל ראיתי שכאב ללינה (ובצדק) שחלק מהנוכחים שפכו משאריות היינות המשובחים, בין טעימה אחת לשנייה.

גם אני לא יכולתי לסבול שככה מבזבזים יין טוב, ולכן החלקתי גם את מנות היין מכוסו של הבן. הבת לא הרשתה לבן זוגה לשתות את השאריות מכוסה, כי הוא אמור היה לנהוג מאוחר יותר חזרה לביתם, לאחר שהורדנו אותם בחניה של הבית שלנו. הם היו אמורים לחזור אלינו שוב לארוחת ערב יום שישי.

אני לא מאלה שמשתכרים בקלות. במסעדות בעולם יכולתי להחליק בקבוק יין שלם בארוחה, מבלי שיזיז לי. זה ממש לא עושה לי כלום, אני אפילו יכול להמשיך לבצע פעולות כירורגיות עדינות. יש אנשים שמשתכרים מכמות קטנה בגלל הביוכימיה שלהם. כי הם חסרים יכולת פירוק תקינה של האלכוהול. כאלה הם הסינים שלא יכולים לשתות בגלל הגנטיקה שלהם. הם חסרים אנזים שמפרק אלכוהול. 

אז מה טעמנו? התחלנו ביין לבן יבש, לא רע בכלל. לאחר מכן טעמנו שלושה יינות אדומים, שכל אחד מהם היה טעים עוד יותר ממשנהו הקודם. היין עטור הפרסים המוצלח ביותר  של היקב הוא תערובת רזרב מבציר 2012. מצטער שלא זוכר את יחסי ההרכב, אולי זה בכל זאת מהאלכוהול. חחחח





לאחר מכן לינה השקתה אותנו ביין פורט אדום. אוי כמה נעלבה ממני כשפלטתי 'אוי זה כמו יין קידוש' ,אבל מיד תיקנתי והוספתי שהוא הרבה יותר טוב מיין קידוש 'מעפאן' של כרמל מזרחי ודומיהם  (הסלנג הזה אינו נובע מהשפעת אלכוהול, לאלה שאולי תוהים מה עובר על כותב שורות אל).


ולפינאלֶה לינה מזגה לנו כוסיות גראפה. גרפה הוא משקה אלכוהולי שמיוצר משאריות קליפות, גבעולים וחרצני ענבים. את המשקה הצלול והשקוף הזה היא מזגה מתוך מין כלי זכוכית עגול מלמטה ועם צוואר צר וארוך למעלה. דומה לכלי זכוכית שמשתמשים בו לניסויים כימיים במעבדה.

האמת היא שהגרפה הזו כבר הייתה יותר מדי בשבילי. לא כל כך בשל 60% תכולת אלכוהול שלה (לידיעה, בוודקה קלסית יש לא יותר מ-50% אלכוהול), אלא משום שלא התחברתי לטעם שהזכיר לי במעט ריקבון אדמה. זוגתי כמעט התעלפה מהגראפּה הזו, לאחר שטעמה ממנה רק כזית, לאור האזהרה שלי. לינה הזדרזה עם קערית זיתים נוספת כדי לשטוף את ההלם העז של הגרפה. בן זוגה של הבת דווקא שיבח את הגרפה הזו. היא הזכירה לו ייגֶר. לצערי לא יכול לאשר, כי אף פעם לא שתיתי מהדבר האחרון הזה.

לא עזבנו לפני ששיבחתי את לינה על פרויקט יקב כדי החרס. ציינתי גם את דעתי שחיי שלווה יומיים בנוף פסטורלי שמזכיר קצת את פרובנס וקצת את טוסקנה, חדוות היצירה של 'משקה האלים' - כל אלו מוסיפים עוד עשרים שנה לחיים.
הציונים שנתתי:

לרעיון והביצוע -10
לאווירה, הנוף ולמיקום -10
להשקעה בסיור- 9.5
הציון הממוצע לאיכות כל היינות - 9
ציון כללי - 9.6, בקיצור, מעולה

אז מה היה לנו?
מסעדה כפרית שביל עיזים -ציון כללי 8.5
מבשלת סיידר בסטרס - ציון כללי 8.5
יקב בוטיק קדמא - ציון כללי 9.6
נוף הנסיעה בדרך - ציון כללי 9.0

ציון ממוצע כללי לסיורים - 8.9
יום סיורים מוצלח בהחלט.

סיימנו בסביבות שתיים וחצי אחר הצהריים ושמנו פעמנו חזרה לירושלים. כמה נחמד שגנרל חורף התחשב בנו ביום הזה (אף על פי הנבואה השחורה של החזאים) ורק כרדתנו במדרגות ביתנו, נפתחו להן ארובות השמים.

יום נפלא היה זה, בריחה קטנה מהציביליזציה. העלות הכוללת של הביקורים בשלושת המקומות הייתה 230 שקל לנפש.  

אזהרה !:שתיית משקאות אלכוהוליים יש לצרוך בצורה מדודה ובלתי תכופה. שתייה מרובה של אלכוהול פוגעת בפעילות מערכת העצבים והמוח, ובהתאם לפגיעה בתהליכי שיפוט וקואורדינציה. אי לכך, על פי חוק אין לנהוג או לעבוד עם מכונות לאחר שתיית אלכוהול, אפילו בכמות הקטנה ביותר. שתייה מרובה ותכופה עשויה לגרום גם לנזק בלתי הפיך לכבד ולמוות. 


***

אני מאוכזב מעט מהעדר פידבק (שעשוי להתפרש כחוסר עניין) בשיטת תזונת ה -ZONE), כפי שמתבטא ממיעוט התגובות והשאלות. גם הסטטיסטיקה אינה מראה על מספר כניסות משהו לדף ה- ZONE.
כאמור, הסדרה נערכה מחדש ומוסברת טוב יותר ובפירוט, לאור תגובותיהם והערותיהם של קהילת המשתתפים לשעבר מישראבלוג.  בניגוד לכאן שכל החומר מרוכז בסדרה אחת, בישראבלוג פורסמו פוסטים בנושא בתפזורת. אי לכך אני תוהה אם יש כאן בכלל עניין להשלים את הסדרה, בפרקי הרחבה וחומרים נוספים. כמו למשל פרקים המוקדשים לצמחונים וטבעונים (שחלק ניכר מהם חושבים שעצם הטבעונות היא בריאות, אך למעשה אינם אוכלים מאוזן ובריא, בשל חוסר ידע והבנה במסלולים הביוכימיים שבגופנו). וכן פרקי הרחבות, טיפים ומתכונים לכולם.
בעריכת סדרה זו נדרשת ממני לא מעט עבודה ולכן חסר לי פידבק שלכם לעידוד המשך פרסום הסדרה.