מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה - עבודה או מבחן? (חלק א')

הפוסט הוא הראשון בסדרת מורה נבוכים לסטודנטים, למרצים ולכל מי שההשכלה הגבוהה יקרה לליבו.

בתואר ראשון במדעים המדוייקים (הטבע והרפואה), במרבית הקורסים מתקיימת בחינה בסיומם. מעטים יחסית הקורסים שבהם ניתן ציון על עבודה במקום מבחן. בעבודה התלמיד מתמקד בחקר נושא ספציפי צר, מתוך עשרות הנושאים המועברים בקורס.

תאורטית במקרה שציון הקורס ניתן על סמך עבודה, הסטודנט יכול לישון בשיעורים ואפילו לא להגיע לשיעורים בכלל - כי הוא לא צריך להבחן על כל חומר הקורס.

ויש סטודנטים שקונים עבודות מוכנות, או ממישהו שכותב להם את העבודה. והם גם לא יודעים שהמרצה מעלה קטעים מהעבודה שלהם במנועי חיפוש טקסטים, וכך מגלה שהעתיקו קטעים נרחבים מעבודות של מישהו אחר. ואחדים מהם גם לא שמים לב שעבודה של זכר כתובה בלשון נקבה ולהיפך. הם גם לא תמיד יודעים שמרצים קשוחים כמוני מעמידים אותם בפני ועדת משמעת, שאליה הם מגיעים עם עורך דין.

במשך 14 שנים לימדתי קורס ייחודי בן 48 שעות לימוד, שמיועד לתלמידי תואר שני ושלישי. ציון הקורס היה ניתן על סמך עבודה סמינריונית בכתב, שבסופה התלמיד היה מרצה שעה אחת - שבה היה מציג את סיכום העבודה בפני שאר התלמידים בכיתה, ובסופה היה נערך דיון.

לאחר השנים הראשונות, כשראיתי שהסטודנטים מחסירים שמיעת חלק נכבד מהרצאות ושהם אפילו אינם מכבדים את חבריהם, ואינם מגיעים לשמוע את ההרצאות הסמינריוניות של חבריהם - הטלתי חובת שמיעה של ההרצאות. אבל הסטודנטים אינם יודעים, או אינם רוצים לדעת, שהמרצה רואה כל תלמיד שישן, או שקורא בעיתון, או שמשחק במחשב או בסמרטפון.

אך מה ששבר אותי אחרי 14 שנים של בדיקת עבודות? זה לא קל לעמוד בלוח זמני בדיקה של 3 שבועות, אחרת על השחיטה! לסטודנטים מותר להגיש עד שלושה חודשים, ולי נותנים רק 3 שבועות לבדוק. זה צודק זה? נמאסו עלי גם שנים של בדיקת עבודות , עם שגיאות כתיב ושפה עילגת של אחדים מהם (מי יכול להאמין - באוניברסיטה העברית יש סטודנטים לתואר שני שעדיין כותבים עם שגיאות כתיב)! הבדיקה הזו גזלה ממני המון זמן. על עברית עילגת בעבודות אקדיש פוסט מיוחד בסידרה.

לאור כל זה, בשנת 2012 החלפתי את הפורמט של הקורס. הסרתי את חובת השמיעה של ההרצאות, אבל קבעתי ש- 60% מהציון ינתן על סמך בחינה בכתב. 40% הנותרים ינתנו כמקודם על סמך עבודה סמינריונית, אך ללא כתיבת עבודה - רק חובת הרצאה בת שעה בליווי מצגת של נושא העבודה, בפני שאר תלמידי הקורס, כולל דיון בסיום ההרצאה.

ומה לדעתכם קרה?

קודם כל מספר התלמידים שנרשמו לקורס ירד למחצית מהממוצע.

שנית, פתאום הייתה נוכחות מלאה בשיעורים. פתאום הסטודנטים הפסיקו לאחר להרצאות. פתאום הסטודנטים הצליחו להגיע לשיעורים משרות מילואים. הפלא ופלא, פתאום אף אחד לא ישן ולא קרא עיתון בהרצאה. התלמידים כבר לא  אמרו שהם מבינים היטב את החומר ולכן אפשר לדלג על חלק ממנו. נהפוך הוא, פתאום הם החלו לשאול בהרצאות הרבה שאלות הבהרה שונות. פתאום כל סטודנט שני הציב לי מכשיר הקלטה מול הפרצוף על הפודיום. פתאום זכיתי למחיאות כפיים בסיום כל הרצאה - כי לשם שינוי הם התחילו להקשיב מההתחלה ועד הסוף.

אבל לחבר בחינה בכתב אינו סיפור פשוט כלל וכלל. לתת לסטודנטים שאלות פתוחות שעליהם הם עונים בכתב החרטומים שלהם - זוהי התאבדות למרצה. בדיקה כזו לוקחת לא פחות זמן מאשר בדיקת עבודות מודפסות בכתב.

לכן במדעים המדוייקים מקובל לחבר בחינה אמריקאית - עם שאלות בעלות תשובות רב ברירתיות. השאלות שאני מחבר דורשות הבנת תהליכים ולא סתם שינון חומר.

מי שחושב שבחינה כזו קלה לסטודנטים, אז הוא טועה בגדול. חיבור בחינה של כ- 40 שאלות לוקח לי בממוצע כ- 15 שעות. בבחינות שאני מחבר אי אפשר לנחש, גם לא בדרך האלמינציה. לכן חיבור הבחינה אורך כל כך הרבה זמן. שאלה יכולה להיות למשל גם תיאור תוצאות ניסוי (בין חצי לעמוד מודפס, כולל תוצאות גרפיות ואחרות), והתשובות בנות שורה/שתיים - 5 תשובות לבחירה.

כשאני מסיים לחבר את הפרוטוטיפ של המבחן, תוכנת מחשב מיוחדת מערבלת את סדר השאלות ואת סדר התשובות - וכל תלמיד מקבל גירסה ממוספרת שונה של המבחן. לכן גם בלתי אפשרי להעתיק אחד מהשני.

על גליון התשובות של כל תלמיד הרשום לקורס מודבקת מדבקת ברקוד שמזוהה על ידי המחשב. כל תלמיד מזדהה עם תעודת זהות/סטודנט מספר פעמים במהלך המבחן.

כך נראה עמוד השער של המבחן:

באולם הבחינה מסתובבים משגיחים בשכר והתלמידים גורמים לי בדרך כלל להתרוצץ ולדלג מאחד לשני. יש להם הרבה מאוד שאלות, שבעיקרון מרביתם נסיון לחלץ ממני את התשובות. אני כמובן מציין שאני עונה רק לשאלות של הבנת הנקרא ולא של הבנת התשובה. זמן הבחינה הרשמי שעתיים ונותן להם הארכה של חצי שעה נוספת. אז אל תגידו שאני רע.

היתרון הגדול הוא שלאחר שהשקעתי זמן רב בחיבור הבחינה, לפחות הבדיקה נעשית תוך דקות על ידי המחשב. המחשב מזהה את גירסת המבחן של כל תלמיד ואת התשובות הנכונות והלא נכונות. המחשב גם נותן לי סטטיסטיקה, כמה תלמידים ענו נכון על כל שאלה ושאלה.

כיצד נראית בחינה שלי? אני מחבר שאלות בדרגות קושי שונות. מי שלמד טוב, אבל ממש טוב יקבל עד 85. אבל בשביל לקבל 100, הסטודנט צריך להבין תהליכים, לדעת לחשוב, לנתח נתונים ולעשות אינטגרציה של כל החומר הנלמד בקורס. תמיד ישנה מה שאני מכנה שאלת ה-100, שמי שעונה עליה הוא גאון. מה יש? עד 97.5 לשאר לא מספיק? טוב, גם 'השאלות הקשות' מדורגות בדרגת קושי עולה. מי שמקבל 90 ומעלה, באמת מבין עניין. חלק השינון ממש משני. כאמור העיקר הוא חשיבה ואינטגרציה של כל הפרקים הנלמדים.

מדוע אני עושה זאת? פשוט כי חשובה לי רמת הלימודים באוניברסיטה העברית. האוניברסיטה העברית מדורגת בשנים האחרונות במקום ה- 60 ברשימת 200 האוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם (הרבה לפני שאר האוניברסיטאות בארץ ואפילו לפני מכון ויצמן) ויש לה שאיפה לעלות בדירוג. ציונים קלים אפשר לקבל במכללות. כיום מסיימים המונים תארים במכללות ובאוניברסיטאות, אך אין אחר כך מספיק מקומות עבודה כידוע.

במדעים המדוייקים אין הסטודנט יכול לעשות תזה 10 שנים ותוך כדי כך לעבוד. סטודנט במדעים המדוייקים זקוק למלגת מחיה כדי להתקיים. בגלל קיצוצים מתמשכים בתקציבי מוסדות ההשכלה הגבוהה, מספר המלגות מוגבל מאוד. כתוצאה מכך מספר תלמידי תואר שלישי חדשים שנרשמים בחוג הלימודים שלי ירד מכ-50 לשנה לשבעה בלבד, בחמש השנים האחרונות.

לכן, לתלמיד שמקבל ממוצע ציונים של 85 בתואר ראשון, אין סיכוי לקבל מלגת מחיה. התחרות גדולה. גם תלמיד עם ממוצע של 92 בתואר ראשון יקבל לעיתים רחוקות מילגה לתואר שני (ובוודאי לא מילגה מלאה). תלוי כמה טובים ממנו היו מעליו.

ציוני מרבית המכללות נחשבים לירודים מציוני האוניברסיטאות ולכן לתלמידי תואר ראשון במכללות קשה הרבה יותר לזכות במלגות לתארים שני ושלישי (לידיעה!)

לכן רבים הנושרים ואולי עם כל הצער, טוב שכך. קיימת בארץ אינפלציה של תארים.

עכשיו יכולים אתם להבין מדוע שבקורס שמיועד לתלמידי מוסמך ודוקטור נרשמו לקורס שלי רק מחצית ממספר הסטודנטים הממוצע בשנים עברו, כאשר העבודה הומרה במבחן.

אז מה לדעתכם עדיף - בחינה או עבודה? 

תשפטו מהסטטיסטיקה של תוצאות המבחן כפי שעובד במחשב

הציונים של המבחן הראשון נעו בין 60 ל- 74
כיוון שהציון הסופי משוקלל עם ציון ההרצאה הסמינריונית

הציונים הסופיים נעו בין 72 ל- 87

בשנים קודמות כשהציון היה ניתן על עבודה והרצאה סמינריונית

הציונים הסופיים נעו בין 80 ל-100

אין ספק - בחינה קשה יותר ומשקפת בצורה מדוייקת יותר מאשר עבודה, הן את הידע וההבנה של התלמיד והן את יכולת הניתוח ואינטגרציה של כל הנלמד בקורס.

זו המסקנה מהשנה הראשונה בה הומרה העבודה במבחן. האם בשנה לאחריה (כאשר התלמידים כבר שמעו מהמחזור הקודם למה לצפות), הציונים השתפרו?

ההמשך - בכתבה הבאה בסידרה מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה.