יום שני, 17 בדצמבר 2018

התייתמות


חלקה הראשון של רשומה זו פורסם בעבר, עודכן ונערך כעת מחדש. כעת נוסף גם חלקה השני, לאור הנסיבות שיובנו בהמשך.

בדוקטורט היו לי שני מדריכים. האחד "איכר" והשני "פילוסוף". כשכתבתי טקסט מדעי, העברתי אותו לפילוסוף מספר ימים מראש לפני הפגישה איתו. והנה בפגישה מסתבר שלא קרא. הוא מתחיל לקרוא בקול רם ולאחר כל משפט מתפלסף. כמה מייגע זה היה. לאחר כשעתיים נזכר שהוא רעב, או צריך ללכת ללמד. בפגישה הבאה, הכול מתחיל מנקודת ההתחלה. כמו בשיחות שלום.

האיכר היה עסוק בגירושין ובפּוּסי החדשה שלו. לא פעם ביקש ממני בהתראה של יום יומיים להעביר במקומו הרצאה פרונטאלית לתלמידים בקורס שלו (בנוסף לחובות ההוראה שלי). ואני אפילו לא עדיין דוקטור. זרק לי את נושא ההרצאה, הלך וזהו.

הפילוסוף היה מאוד חכם ובעל ידע עצום אך היה קצת 'אוטיסט' (פרופסור מפוזר לפי כל הכללים). מחפש כל יום היכן חנה בבוקר. משאיר את אשתו בפתח הסופר, כדי למצוא חניה, 
ובמקום לחזור שוכח ממנה וממשיך לנסוע חזרה לבית שלו. כשמגיע לבית נכנס לדירת השכנים מתחת. מגיע לדלת המקרר, וכשפותח מגלה שזו לא הדירה שלו.

ובמצב הזה, אני הייתי דוקטורנט רב עוצמה. כלומר עשיתי מה שאני רוצה. כתבתי מאמרים לבד ופרסמתי יחד עם שמם. האיכר איים על הפילוסוף שאם לא יחזיר את הערותיו תוך עשרים וארבע שעות, נשלח את המאמר ללא אישורו. וזה עזר, המאמר נשלח למחרת.  מרבית המאמרים התקבלו בכתבי עת יוקרתיים במכה הראשונה. כתבתי גם בעצמי בשמם בקשות למענקי מחקר - חלקם זכו במענק. אחד מקרן האקדמיה היוקרתית. עשיתי דילים עם ספקים. אלתרתי מכשירים ומכשירים אחרים 
שאלתי ממעבדות ההוראה לסטודנטים. חסכתי לפילוסוף ולאיכר הרבה כסף.
כולם היו מרוצים. וגם אני - כי נזרקתי למים הקרים ויכולתי. 


כשנסעתי לפוסט דוקוטרט במכוני הבריאות הלאומיים (NIH) בארצות הברית - שוב היו לי שני מדריכים. שניהם כאחד מדענים דגולים ממש. ושוב האחד "איכר" והשני "פילוסוף". כנראה לא מקרי שיש צירוף כזה שעובד יפה ביחד. בביולוגיה מכנים מצב כזה - סמביוזה. אבל, לעובדים ולסטודנטים לא תמיד קל לחיות בסיטואציה כזו. צריך ללמוד לשחות בין הטיפות. 

כשכתבתי מאמר, העברתי לאחד מהם את הטיוטה לקבל את הערותיו. ולאחר שעמלתי על התיקונים - העברתי את הטיוטה המתוקנת לעיון השני. ואז קיבלתי הערות לתיקון שהיו פחות או יותר חזרה לטקסט המקורי שכתבתי.

זכור לי יום אחד שהפילוסוף בא לשאול את דעתי לבעיה מסוימת. ולאחר מכן אני שומע במסדרון את הפילוסוף אומר לאיכר - "גם קנקן חושב כמוני". הסתבכתי. בעימות בין שניהם פתרתי איכשהו את אי הנעימות. בקיצור יצא לבסוף ששניהם צודקים. נהגתי כמו שמעון פרס עליו השלום, שהיה עונה ב- "כן ולא" לשאלות.

אני זוכר, שבתחילת הפוסט דוקטורט הגיע אלי הפילוסוף ואמר בחיוך: "זוגתך עובדת על הדנ"א ואתה על הרנ"א. אז אולי יצא לכם חלבון קטן". וכאשר זוגתי הייתה בהריון בחודש השביעי עם חלבונית קטנה, הגיע אלי הפילוסוף עם צ'ק בסך אלפיים דולר, חתום בשמו. אמר "מתנה ממני ומהאיכר. שיהיה לכם במה לקנות בגדים לתינוקת". לא ציפיתי לזה והודיתי לו בהתרגשות. בדרכי להודות גם לאיכר, תקפה אותי מבוכה. האם האיכר בכלל יֵדע במה מדובר?

הפילוסוף היה יהודי מוצהר. ואילו האיכר היה יהודי בארון ולא גילה לאיש. יום אחד בא ואמר לי, "אני יהודי" ואני בכלל לא ידעתי. אשתו של האיכר היא משוררת אמריקאית ידועה, שהוכרזה אחר כך כמשוררת הלאומית של מדינת מרילנד. וכשהייתי שם היא ביקשה ממני לתרגם עבורה לאנגלית - שירים של משוררים ביידיש. שרפתי על זה כמה שבתות. כי מה לא עושים למען אשתו של הבוס? גם זה היה כל כך ברור, האיכר לא פחד מאיש מלבד מאשתו. 

אשתו של הפילוסוף גם היא מדענית. מנהלת תת-מעבדה המשויכת מבחינה מנהלית למעבדה של האיכר. בניגוד לבעלה, היא הייתה נורא קרה ואנטיפטית. אף פעם לא אמרה לי שלום בפרוזדור. הייתי כאוויר בעיניה. גם שם היה ברור כשמש מי לובש את המכנסיים בבית שלהם.

כאמור שניהם מדענים דגולים עד עצם היום הזה. כיום האיכר עטור הפרסים פורמלית בגמלאות, אבל ממשיך לנהל מעבדה גדולה ופעילה. 
בעשור הקודם השתתפתי ביום העיון שנערך ליום הולדתו השמונים. הזמן לא נתן בו בכלל את אותותיו. בשנה הבאה מתארגן מפגש מחזורים למלאת לו תשעים. שלחו לי הזמנה. 

גם הפילוסוף מנהל מעבדה גדולה אחרת. דרכיהם ומחקריהם נפרדו, אך ממשיכים להיות ידידים. הפילוסוף נהיה גם המשנה לראש מכוני הבריאות האמריקאים הלאומיים (NIH) - תפקיד בעל השפעה רבה על כל המחקר הרפואי הפדרלי בארצות הברית.

שניהם כאמור נשארו לעבוד באותו מוסד, ובעצם התחלפו היוצרות - הפילוסוף הוא כעת הבוס הגדול של האיכר. בעשור הקודם ביקרתי בארה"ב בפגישת מחזורים ושני ימי עיון, שנערכו לו למלאת 60. 
הוא נשאר בדיוק כמו שהיה מלבד שערו שהלבין כשלג.

מאז שחזרתי לארץ, שניהם הגיעו לביקור שבו נפגשנו. בכל פעם שהגעתי לוושינגטון נפגשתי עם כל אחד מהם. גם כשהגעתי לזמן קצר ובהתראה קצרה, כל אחד מהם פינה לי שעה מזמנו היקר.

עד כאן רשומה שפורסמה בעבר ושעברה עידכון עריכה מחודשת. וכפי שיובן מיד, יש סיבה לכך.

כשחזרנו מהפוסט בארה"ב, נפגשנו עם האיכר הישראלי ואישתו השניה במסעדה ירושלמית. בפעם האחרונה נפגשתי איתו לפני כשבע שנים בלובי הפקולטה לרפואה. הוא מהפקולטה למדעי הטבע והגיע לפגישת שיתוף פעולה עם מישהו. נדהמתי כיצד נשאר כפי שהיה, מבלי שהזמן נתן בו את אותותיו. החלפנו כמה מילים נרגשות, אבל נאלצתי להתנצל ולקטוע את המפגש. הייתי צריך להגיע לאולם ההרצאות בקומה הרביעית בעוד כשתי דקות, לתחילת הרצאה שלי בקורס.

לפני כשנתיים פורסמה בפקולטה מודעת אבל המבשרת על מותו של האיכר הישראלי. הוא נפטר מסרטן בגיל 75. הוא היה איש מאוד חכם, מיוחד ומרתק. ראוי שאקדיש לכך רשומה נפרדת בעתיד.

בעשור הקודם חגגנו את יום הולדתו ה- 80 של הפילוסוף הישראלי, במסיבה שאורגנה על ידי יוצאי המעבדה שלו לדורותיהם - כל אלו שהשתלבו בסגל האקדמאי באוניברסיטאות השונות. גם הוא נשאר שמור מבחינה חיצונית וקוגנטיבית. בנוסף לידע העצום שלו במדע, היה לו ידע נרחב בהיסטוריה ובארכיאולוגיה. בנו הבכור ארכיאולוג. איש חכם היה. 

אתמול היה מפגש עם אישתו בשבעה. 92 היה במותו. לפני כשנתיים עבר אירוע מוחי. בתחילה התאושש ואז הלך מצבו והידרדר. בשבעה היו נוכחים גם שני בניו. הצעיר הגיע מהולנד, שם הוא חי ועובד. והרעייה סיפרה לכל הנוכחים  בהתרגשות - כיצד הגיעו להתארח בביתנו, בביקור בן שבוע בוושינגטון. שארחנו אותם באופן יוצא מהכלל ועשינו להם גוד טיים. ואני נזכרתי שכשהגיעו לשדה התעופה לטיסה חזרה שלהם, הפילוסוף גילה ששכח את הדרכון בבית שלנו. טסתי במכונית כ- 45 דקות כדי להביא לו אותו.

אז בשבוע שעבר התייתמתי משני הבוסים שלי בדוקטורט. האיכר והפילוסוף. בהחלט הרגשה של יתמות. יהי זכרם ברוך.

לסיום אני מצרף כאן את התגובות לרשומה הקודמת. למרות שחלק מהמגיבים קוראים גם כאן - אין פטור גם לאלה שהחליפו כינוי :)







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אפשר להשאיר תגובה כאן