חשיבה חופשית פלוס - מדע, תרבות ויצירה: תוצאות חיפוש עבור יום השואה

מציג פוסטים ממוינים לפי מידת הרלוונטיות לשאילתה יום השואה. מיין לפי תאריך הצג את כל הפוסטים

יום רביעי, 4 במאי 2016

פוסט יום השואה - מהו אומר לך?

את הפוסט הזה כתבתי באישון לילה, בכאב שהוא לא פחות מהכאב
המשפחתי 24/7 שמתנקז ומתעצם מדי שנה - ולא רק ביום השואה והגבורה.

נולדתי לתוך הכאב הזה לשני הורים שורדי השואה, שהתייתמו והתבגרו
ללא ילדוּת עם הזוועה. מעט שבמעט מהסיפורים האישיים כתבתי כאן וכאן.

רק הדור שני יכול להבין את זה ומהי בכלל המשמעות של להיות דור שני. כשכל ההוויה בבית סובבת את השואה.
למרות שההורים מאוד משתדלים לגדל ילדים נורמלים כביכול, הילדים אינם יכולים להיות לגמרי נורמלים. פלאשבקים של ההורים. שתיקות מעיקות. סיוטים בלילות. התנהגויות מוזרות של הורים ששונים כל כך מהורים של חברים שלך. כל כך שונים, עד שאתה כילד אפילו מתבייש בהם לעתים. הורים שמגוננים עליך כאילו עשויים לאבד אותך בכל רגע. אבא שמזנק מבהלה לגובה מטר במיטה, כשמעירים אותו. סיוטים, בכי כבוש וצעקות סיוטים של אימא בלילות. אוכל - חייבים לגמור הכל מהצלחת.

לא צפירות, ולא תכניות טלוויזיה, ולא כתבות בעיתונים, ואפילו לא ביקור ביד ושם יכולים להמחיש מה הזוועות המתוארות עושות יום יום לשורדי השואה עצמם ולדור השני, ואפילו את ההשלכות שנגררות לדור השלישי. לא מדובר רק בהשלכות נפשיות אלא גם בהשלכות פיזיות הקשורות לבריאות. על מדע השינויים הגנטיים שחלו על דור שני ואפילו שלישי, שיש להם השלכות על תחלואות כרוניות, אכתוב בפעם אחרת. אבל הדור השני אינו לגמרי נורמלי. לא המדינה ולא ממשלות גרמניה מכירות בכך. הדור השני אף פעם לא יקבלו פיצוי מאף אחד. הם וסבלם העקיף שקופים.

שלא לדבר על כך שממשלות גרמניה הוציאו על פיצויים רק 3 מיליארד יורו -על 6 מיליון רציחות. אם כך, אז בכמה פיצתה בעצם ממשלת גרמניה על כל נרצח? בחשבון פשוט - 500 יורו בלבד שווה כל נפש שנרצחה!

את יום השואה הזה, כמו בכל יום שואה, יפתחו את מהדורות החדשות במשפט הבנאלי" כל עם ישראל אבֵל..."

אבל למעשה לרבים יום השואה הוא כאמור רק מס שפתיים ובעצם רחוק מלבם של חלק ניכר מהישראלים. ולכן נשאלת השאלה (עם או בלי שהשואה תלמֵד מהגן) - מה ייזכר במוּדעוּת ובתודעה של העם לאחר שדור השואה עצמו עוד מעט יכחד מהעולם, ולאחר שהדור השני יסתלק אף הוא מהעולם? האם במועדי העם שלנו יזכרו רק מעשי אנטיוכוס, אחשווראש והמן הרשע ואֶבֶל על מקדש שחרב לפני כאלפיים שנה?

ואיזו צביעות יש בנאומי נשיאי המדינה וראשי הממשלות בטקסי יום הזיכרון הרשמיים ליום השואה והגבורה. ובנאומיהם הם מציינים בהתחסדות עד כמה הנספים והניצולים בדם לבֵּנוּ. והצביעות זועקת מעל פני האדמה. כי לא נפשות הניצולים בלבם, אלא כספי השילומים מגרמניה שנגזלו על ידי המדינה החל משנות החמישים במאה הקודמת. כספים שהעבירה כפיצויים ממשלת גרמניה ושנגזלו על ידי מדינת ישראל מניצולים כאובים, סובלים וחולים - עבור סדרי עדיפויות זרים ומבישים.

ובמשך שנים רבות, ההורים שלי שהם ניצולי שואה שעלו לארץ לפני 1953 - כל מה שכל אחד מהם קיבל מהמדינה (על חשבון כספי השילומים שהמדינה קיבלה ומקבלת מגרמניה) סכום חד פעמי שהוא שווה ערך כיום למשהו כמו 5,000 שקל. ואתם יודעים על מה?

את הסכום החד פעמי הזעום הזה הם קיבלו לא על בעיות גדילה של ילדים שחיו ברעב. שהוכו על ידי קלגסים. גם לא על בעיות ונכויות רפואיות אחרות. ולא על אבדן הוריהם ובני משפחתם (אחיהם ואחיותיהם) שנרצחו בדם קר בהיותם ילדים. ולא על ההשלכות נפשיות כתוצאה מכך, ומכל הסבל לא יתואר שעברו והזוועות שראו. אלא, חמשת אלפים שקל עלובים בלבד - פיצויים על כך שלא סיימו בית ספר יסודי ותיכון בעקבות המלחמה. חמשת אלפים שקל פיצויים - זה כל מה ששווים בעיני המדינה לימודי בית ספר יסודי ותיכון. כן, לא בעיני הגרמנים. אלא בעיניי המדינה שקיבלה כספי שילומים ברוחב לב מגרמניה ועשתה בהן כאוות נפשה לצרכים זרים.

וכאמור בכל יום זיכרון פותחים ואומרים בכל אמצעי התקשורת עד כמה כולם אבלים. כולל אותה התובעת ממשרד המשפטים שזרקה את אימא שלי מהמדרגות, כשבאה לתבוע בדחילו ורחימו את מעט הפיצויים שמגיעים לה על שאיבדה בטרם עת את כל השיניים שלה בשואה.

וכמה צבועים ואכזריים הפוליטיקאים שנותנים למעט שנותרו למות, עם בדידות ומחסור באוכל ותרופות. וכמה צבועות ההכרזות שלהם כל שנה, על תקציב מיוחד שהנה כבר מועבר אליהם - תמיד ערב יום השואה. ועד כמה מצטערת על השואה כל הבירוקרטיה שעושה הכל כדי לעכב כל העברה כזו של תקציבים לניצולי שואה חולים ונזקקים. וכמה מצטערת הבירוקרטיה שמשפילה אותם ופוטרת אותם בלך והבא מסמכים שהבירוקרטיה יכולה לשלוף בקלות בעצמה - במיוחד היום בעידן המחשב. בירוקרטיה שמאבדת את המסמכים גם כשמביאים אותם.

ועוד תעודת עניות למדינה - דבר כספי השילומים שהיא סירבה לשלם להורי ולאחרים כל חייהם לא נסתר מממשלת גרמניה, שהחלה לשלם בעצמה לפני שנים אחדות - פיצוי חודשי ישיר שממנו חיים כעת הורי בערוב ימיהם. פיצויים על עקמת עצמות, ראומטיזם, אבדן שיניים ומחלות שסחבו כל חייהם כתוצאה ממעשי הנאצים. ופיצויים לאימא שלא יכולה לישון בלי כדורי שינה וכדורי הרגעה במשך היום. וכמה בירוקרטיה והשפלה הם צריכים לעבור על ידי עובדי ביטוח לאומי שמבקרים בביתם כל כמה חודשים, כדי לנסות ולגרוע מהם את מעט התמיכה שהם מקבלים מהמדינה.

וכמה צבוע פלח גדול בעם הזה ששכח מה עשו לו, ובשם הלאומיות ידו קלה על ההדק לעשות מעשה לאחרים. ואיך "יהודי מסריח" התחלף אצלנו ב"אשכנזי מסריח", "סמולני מסריח", או ב"ערבי מסריח". ויש יהודים ששואלים יהודים: "מדוע בכלל הייתם צריכים להישאר בחיים? חבל שלא מתתם". "חבל שהיטלר לא הרג אתכם". יתכן שיהיו כאן כאלה שיחשבו שאני מגזים. אבל יודעים אתם כמה פעמים הטיחו באבא שלי את הדברים האלה, יהודים? ובמה יהודים כאלה שונים מיתר אומות העולם שאנחנו מזדרזים להאשימן באנטישמיות? ושלא תטעו, אנטישמיות עולמית עדיין חיה נושמת ובועטת.

אז עד כמה באמת כל עם ישראל מתייחד עם הנספים וכולו חמלה והבנה לשורדים ומשפחותיהם? כמה אמתיים הנאומים של המנהיגים והפוליטיקאים? כמה באמת למדנו מהשואה - אל תעשה מה שעשו לך?

מעבר לצקצוקי לשון ומס שפתיים, עד כמה נוגעת השואה באמת לכל אחד ואחת מאתנו?

אני סקפטי. בצער רב הסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה. סטטיסטיקת מספר כניסות ותגובות של שני הפוסטים האחרונים השבוע, המספרים את הסיפורים של משפחתי:

מי שאין לו עבר - אין לו עתיד

עם שאינו זוכר - אין לו תקומה

יום רביעי, 1 במאי 2019

בעיניים של דור שני

מילים אלה כתבתי באישון לילה, בכאב שהוא לא פחות מהכאב המשפחתי 24/7 שמתנקז ומתעצם מדי שנה - בכל יום השואה והגבורה.

נולדתי לתוך הכאב הזה לשני הורים שורדי השואה, שהתייתמו והתבגרו ללא ילדוּת עם הזוועה. רק דור שני יכול להבין את זה ומהי בכלל המשמעות של להיות דור שני, ללא סבים וסבתות, ושארת משפחה - דודה אחת של אימא, ששרדה אך בעלה ובנה בן השלוש נרצחו. שנישאה בארץ לשורד שואה אשר אשתו ושבעת ילדיו נרצחו בדם קר במעשנות. בסיבוב השני - ילדים כבר לא היו להם.

רק דור שני יכול להבין שההורים המציאו לנו "דודים" שהם קרובי משפחה (אם בכלל) שהם כל כך רחוקים ובליווי הסברי שושלת מפותלת ובלתי מובנת.

רק דור שני יכול להבין כשכל ההוויה בבית סובבת את השואה. למרות שכביכול ההורים משתדלים לגדל ילדים נורמליים. פלשבקים של ההורים על רקע של שתיקה מעיקה. התנהגויות מוזרות של הורים ששונים כל כך מהורים של חברים שלך. כל כך שונים, עד שאתה כילד מתבייש בהם לעתים. הורים שמגוננים עליך כאילו עשויים לאבד אותך בכל רגע. אבא שתמיד קופץ מבהלה לגובה מטר במיטה, כשמעירים אותו. סיוטים, בכי וצעקות של אימא בלילות. אוכל - "חייבים לגמור הכל מהצלחת".

לא צפירות, ולא תכניות טלוויזיה, ולא כתבות בעיתונים, ואפילו לא ביקור ביד ושם יכולים להמחיש מה הזוועות המתוארות עושות יום יום לשורדי השואה עצמם ולדור השני, ואפילו מהן השלכות שנגררות אפילו לדור השלישי. אני שלא עברתי את השואה ושנולדתי בארץ, חולם על נאצים שרודפים אחריי ועל ניסיונות בריחה. מתעורר עם זיעה קרה ורוצה לחזור לחלום, כדי לדעת אם הצלחתי לשרוד.

כבכל יום זיכרון לשואה, פותחים בחדשות אמצעי התקשורת במשפטים כמו " כל עם ישראל אבֵל...". האם זהו מס שפתיים של אמצעי התקשורת והפוליטיקאים? ויש כל כך הרבה ישראלים (ושאחדים מהם גם הגיבו כאן בבלוג בעבר או בבלוגים של אחרים) האומרים : "שכבר נמאס להם מהטקסים והצפירות". דברים שאומרים אלה שלא גדלו בצל השואה. של אלה שמשפחתם לא חיה שם בימים ההם ואת אבל השואה אף פעם לא ידעו ומקווה שגם לא ידעו. וכי מישהו מכריח אותם להאזין לסיפורים שקצה נפשם מהם, או "שאינם יכולים להכיל"?

אומרים שיש מכחישי שואה בקרב אנטישמים באומות עולם. כדור שני, אלה בקרבנו שאינם "מתחברים" או שכבר נורא קשה להם להכיל אבל וסיפורים של הנותרים ביום זיכרון ממלכתי אחד בשנה ואבוי שואלים הם, "מדוע כבר מתחילים לדבר על זה לאחר צאת הפסח וחגיגות המימונה" - בעיניי אלה אינם שונים הרבה ממכחישי שואה. ומכחיש שואה איננו רק מי שטוען שלא היו דברים מעולם. מכחיש שואה הוא גם מי שלא רוצה לדעת, או רוצה לשכוח, או שאף פעם השואה לא עניינה אותו (כי לא הוא ולא משפחתו הקרובה חוו בעצמם את רצח שישה המיליונים).

ולכן נשאלת השאלה (עם ובלי שהשואה תלמֵד מהגן) - מה ייזכר במודעות העם לאחר שדור השואה עצמו עוד מעט יכחד מהעולם, ולאחר שהדור השני גם הוא יסתלק ממנו? האם במועדי העם שלנו יזכרו רק מעשי אנטיוכוס, אחשווראש והמן הרשע ואֶבֶל על מקדש שחרב לפני כאלפיים שנה? זוהי לא שאלה היפותטית בכלל, כאשר כיום חושבים שאפשר להנחיל לדור הצעיר משהו בעזרת יומן של נערה שנרצחה בשואה כסטורי באינסטגרם. אבוי, איזו זילות.

האמריקאים מציינים שני מועדי זיכרון נפרדים כימי שבתון: memorial day ו- veterans day. ולמרות זאת גם בימי הזיכרון האלה, מרכזי הקניות ומקומות הבילוי עמוסים לעייפה. ימי הזיכרון הפכו פשוט לימי חג. זה מה שקורה כשאומה אינה יכולה לשמר ימי זיכרון שאינם ימי זיכרון דתיים. רק האחרונים נזכרים לעד, גם אם אירעו לפני שלושת אלפי שנים.

ואיזו צביעות יש בנאומי נשיאי המדינה וראשי ממשלות לדורותיהם בטקסי יום הזיכרון הרשמי ליום השואה והגבורה. ובנאומיהם הם מציינים בהתחסדות עד כמה הנספים והניצולים בליבנו. והצביעות זועקת מעל פני האדמה. כי לא נפשות הניצולים בלבם, אלא כספי השילומים מגרמניה שנגזלו על ידם ועל ידי המדינה החל משנות החמישים במאה הקודמת. כספים שהעבירה כפיצויים ממשלת גרמניה ברוחב לב ושנגזלו על ידי מדינת ישראל מניצולים כאובים, סובלים וחולים - עבור סדרי עדיפויות אחרים ומביישים. עושים כיום ביקורת על ממשלת פולין, וכי מעשי ממשלות ישראל לא גרועות שבעתיים?

ובמשך שנים, ההורים שלי שהם ניצולי שואה שעלו לארץ לפני 1953 - כל אחד מהם קיבל מהמדינה (על חשבון כספי השילומים שהמדינה קיבלה ומקבלת מגרמניה) סכום חד פעמי שהוא שווה ערך למשהו כמו 5,000 שקל היום. ואתם יודעים על מה?

לא על בעיות גדילה של ילדים שחיו ברעב. ולא על בעיות רפואיות קשות אחרות. ולא על אבדן הוריהם ובני משפחתם (אחיהם ואחיותיהם) שנרצחו בדם קר. ולא על השלכות נפשיות כתוצאה מכך, ולא על כל הסבל לא יתואר שעברו והזוועות שראו. אלא חמשת אלפים שקל עלובים בלבד - על כך שלא סיימו בית ספר יסודי ותיכון בעקבות המלחמה. חמשת אלפים שקל פיצויים - זה כל מה שזה שווה כפיצוי בעיני המדינה . כן, לא בעיני הגרמנים. אלא בעיניי המדינה שקיבלה כספי שילומים ברוחב לב מגרמניה כדי לפצות במעט את הניצולים, ועשתה בהן כאוות נפשה.

ובכל יום זיכרון פותחים ואומרים בכל אמצעי המדיה עד כמה כולם אבלים. כולל אותה התובעת ממשרד המשפטים שזרקה את אימא שלי מהמדרגות, כשבאה לתבוע בדחילו ורחימו מעט פיצויים על שאיבדה בטרם עת את כל השיניים שלה בשואה כילדה.

וכמה צבועים הפוליטיקאים שנותנים למעט שנותרו למות עם מחסור באוכל ותרופות. וכמה צבועות ההכרזות שלהם כל שנה, על תקציב מיוחד שהנה כבר מועבר אליהם - תמיד ערב יום השואה. וכמה מצטערת על השואה כל הביורוקרטיה שעושה הכל כדי לעכב כל העברה כזו של תקציבים לניצולי שואה חולים ונזקקים. וכמה מצטערת הביורוקרטיה שמשפילה אותם ופוטרת אותם בלך והבא מסמכים שהביורוקרטיה יכולה לשלוף בקלות בעצמה - במיוחד היום בעידן המחשב.

ועוד תעודת עניות למדינה - דבר כספי השילומים שהיא סירבה לשלם להורי ולאחרים כל חייהם לא נסתר מממשלת גרמניה, שהחלה לשלם ישירות בעצמה לפני שנים אחדות - פיצוי חודשי ישיר שממנו חיים הורי בערוב ימיהם. פיצויים על עקמת עצמות, ראומטיזם ושאר מחלות שסחבו כל חייהם כתוצאה ממעשי הנאצים אליהם כילדים. ופיצויים לאימא שלא יכלה לישון בלי כדורי שינה וכדורי הרגעה במשך היום. וכמה ביורוקרטיה והשפלה היו צריכים לעבור על ידי עובדי ביטוח לאומי שביקרו בביתם כל כמה חודשים - כדי לנסות ולגרוע מהם את מעט התמיכה שהם מקבלים מהמדינה.

וכמה צבוע פלח גדול בעם הזה ששכח מה עשו לו, ובשם הלאומיות ידו קלה על ההדק לעשות מעשי נבלה פשיסטיים וגזעניים לאחרים כאן אצלנו. ואיך "יהודי מסריח" התחלף אצלנו ב"אשכנזי מסריח" או ב"ערבי מסריח". ויש יהודים ששואלים יהודים: "מדוע בכלל הייתם צריכים להישאר בחיים? חבל שלא מתתם". יתכן שיהיו כאן כאלה שיחשבו שאני מגזים. אבל יודעים אתם כמה פעמים הטיחו באבא שלי את השאלה הזו, יהודים? ובמה יהודים כאלה שונים מיתר אומות העולם שאנחנו מזדרזים להאשימן באנטישמיות והכחשת שואה? ושלא תטעו, אנטישמיות עולמית עדיין חיה נושמת ובועטת. אבל כשזה שם כולם מזדעקים. ואילו כאן - זה לא מעניין.

אז עד כמה באמת "כל עם ישראל מתייחד עם הנספים וכולו חמלה והבנה לשורדים ומשפחותיהם"? כמה אמתיים הנאומים של המנהיגים והפוליטיקאים? מדוע זה נשמע כל כך כמס שפתיים עטוף בעטיפה שחורה? כמה באמת למדנו מהשואה - אל תעשה מה שעשו לך?

ומעבר לצקצוקי לשון, עד כמה נוגעת השואה באמת לכל אחד ואחת מעמנו?

ועוד גם כאן

***

מסיפורי ארוחות שבת בצהריים של אבא

זְעָקָה אִלֶּמֶת / קנקן

יֵשׁ לִי זְעָקָה עַל חֹק פּוֹלָנִי
וּכְאוּבָה מִמֶּנָּה עַל חֹק
חֹק בִּלְתִּי כָּתוּב
תִּפְאֶרֶת פַּרְנָסֵי יִשְׂרָאֵל,
שֶׁמָּנְעוּ מִשְׁפָּט עִבְרִי לְקָפּוֹ יְהוּדִי
תַּלְיָן בֶּן-עַוְלָה, מְרַצֵּחַ יְהוּדִי
שֶׁפָּדָה נַפְשׁוֹ בִּדְמֵי חַיִּים שֶׁל סַבָּא
וְהוּא צוֹעֵד בָּרְחוֹב זָחוּחַ מוּל אַבָּא
אֶחָד מִמִּינֵי רְשָׁעִים וְטוֹב לָהֶם
אֱלֹהֵי צַדִּיקִים אַיִן.

יֵשׁ לִי צְעָקָה
צַעֲקַת דּוֹר שֵׁנִי
וְהִיא שׁוֹתֶקֶת
לְבַד

בני יהוה / קנקן

גְּזוּז פֵּאוֹת וְזָקָן
תַּחְתּוֹנִים לְבָנִים כְּסוּתוֹ
בִּרְכָּיו שְׁקוּעוֹת
הַשֶּׁלֶג צַמְרִירִי לָבָן
רַב הָעֲיָרָה בּוֹכֶה
זוֹעֵק 'שְׁמַע' לִיהֹוָה
וְהוּא לֹא שׁוֹמֵעַ
וּבַיַּעַר בְּצַמָּרוֹת עֵצִים
כְּמוֹ קוֹפִים
בְּנֵי יְהֹוָה מְקַפְּצִים עֵירֻמִּים,
פְּרִימָטִים* יְהוּדִים מְשֻׁגָּעִים
וְהַקַּלְגַּסִּים צוֹחֲקִים.

* פרימטים - בזואולוגיה, סדרה של יונקים הכוללת את הקיפופים, הקופים והאדם.

וּמִתַּחַת / קנקן

וּמִתַּחַת לִנְקֻדַּת הַקִּפָּאוֹן
בְּעַרְבוֹת אוּקְרָאִינָה
אֶל מַצָּע צַמְרִירִי עָמֹק
הֻשְׁלְכָה גּוּפַת סַבָּא מִקָּרוֹן
מַאֲכָל לַכְּלָבִים
בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.

1945 - טרף לכלבים ולציפורים מושלך מקרון רכבת

הַסַּמָּל / קנקן

במסע המוות
כבר לא נותרו הרבה
רב סרן פוקד - העבר אותם בגשר!
מתחת, מי נהר סוערים
בגדה מעבר, הַטֶּבַח ממתין.

סַמָּל מסרב פקודה
מבקש אותה בכתב
הַמָּיוֹר מסנן בזעם -
"בגלל חיילים כמוך מפסידים מלחמות".

בגלל חייל כמוהו,
אבא שרד לספר.

שיני זהב / קנקן

סבתא עקרה שיני הזהב
בשביל נסיעה של שני ילדים
אל קייטנת ההצלה
בארץ המובטחת.

בתחנת הרכבת המולה
הורים דוחפים, נלחמים
להציל הילדים מתופת
בארץ המובטחת.

ברכבת לארץ המובטחת
זו ארץ השחיטה
לא נותר מקום לשני ילדים
מאוכזבת, בוכה סבתא בלי שיניים.

סבתא ללא שיניים, לא ידעה
אבא ואחותו נִצּוֹלִים
שנותרו לְסַפֵּר
יחידים.

סיפור שהצלתי מפיה של אימא, ושרבים אחרים נטלה לפני חודשיים לקבר

פארקלעייבט (צמודות) / קנקן

אִמָּא
אֲנִי שׁוֹכֶבֶת לְצִדֵּךְ אִמָּא
נִצְמֶדֶת
מְחַמֶּמֶת גּוּפֵךְ הַקָּפוּא
אַבָּא יָצָא לְהָבִיא לָנוּ
אֹכֶל
מֵהַשֶּׁלֶג לֹא חָזַר
בַּת מִצְוָה כְּבָר
לֹא תַּחְגְּגוּ לִי
אֶל מִי אֶצָּמֵד מָחָר?

יום רביעי, 26 באפריל 2017

אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו האזובים מכחישי השואה?

דחיתי את פרסום הרשומה הזו לאחר יום הזיכרון לשואה ולתקומה. לא רציתי לחלל את היום הזה בכעס שלי על ההתבטאויות הנוראיות של ישראלים יפי הבלורית ועזי הנפש במרשתת. מתבייש אני באחיי אלה, שבעצם משחקים לידיהם של גדולי מכחישי השואה.

אני דור שני לשני הורים שורדי השואה. כן, הם השורדים, לא הניצולים. ילדים שהתייתמו מהוריהם ועברו תופת מן הגהינום. אני דור שני לשואה ולתקומה. עם כל כמה שניסו הורי ובהצלחה לא מועטה לגדל ילדים בסביבה נורמלית, ככל יכולתם – גם כיום, 72 שנים מאז תום המלחמה, אימא שלי מתעוררת משנתה בלילות בבכי ובצעקות. כמעט מדי לילה ולילה רודפים אותה הסיוטים. סיוטים של ילדה כמעט בת 12, שהתייתמה בשבוע אחד משני הוריה ומאחיה הגדול מעט ממנה. האבא יצא להשיג מעט אוכל ולא חזר. גופתו נמצאה קפואה בשלג. קברו לא נודע. והיא שכבה צמודה לאימא שנפחה את נשמתה במשך לילה שלם, וחשבה "למי תוכל להצמד למחרת"? מי ידאג לה? לא נותרה לה משפחה שתדאג לה בצעדת המוות באוקראינה ומולדובה. ידוע לכם על איזה מרחק צעדה מדובר? וכל מי שאינו עומד בקצב נורה. ובחניות סרגה הילדה גרביים וכובעים. מכרה אותם עבור כיכר לחם. שלושה שבועות ריחפה מעורפלת הכרה בין החיים למוות. חולה בטיפוס שכבה על ערימת קש באורוות סוסים של איכר אוקראיני שחס עליה. בחוץ מינוס עשרים או שלושים מתחת לאפס. זה מהמעט שבמעט שכוחה עמד לספר לנו. את הרוב היא לא מסוגלת לספר ולשתף. רק סיוטי הלילה נמשכים.

אבל אבא שלי סיפר. סיפורים בהמשכים בארוחות שבת בצהריים, לעיתים כשדמעות זולגות מעיניו. סיפורי זוועה של ילד בן 12 שחלם כי לוּ רק ישרוד עד גיל 15. גם הוא עד עצם היום הזה מזנק בבהלה כאשר מעירים אותו משנתו. למרות הקושי הנפשי בל יתואר שלו לשחזר ולשמר, יד ושם תיעדו את הקורות אותו במלחמה, ואת החיים לפני ואחרי. תיעוד וידאו בחמישה תקליטורי DVD, ובחוברת מודפסת. לפני חמש שנים התכבד להדליק משואה וגם הטקס הזה מתועד במלואו בוידאו, כשהוא מלווה בבני החייל מדליק את המשואה. לפני שנה ריאיינו אותו ושידרו כמחצית השעה מהקורות אותו בערוץ דוקו, מספר פעמים.

ומה עם הדור השני? מה עם הסבל שלו? האם יודעים אתם שעד היום אני חולם בלילות מדי פעם על בריחה מאימת הנאצים...

ואז אני קורא במרשתת תגובות של אחיי הישראלים ואני מתפלץ. וכי מדוע לדעתם צריך לשמוע מדי שנה את הסיפורים האלה של שארית השורדים, שעוד מעט כבר לא יוותרו בחיים לספר? “כבר נמאס לשמוע את הסיפורים האלה" - יש לא מעט מהם המתלוננים. מתלוננים הם ללא כל בושה. כי מה להם ולסיפורים האלה? הרי זה לא נוגע להם. זה גם לא נגע להם או להוריהם (הצברים המתנשאים או אלה שהצליחו להמלט לפני תחילת המלחמה) כאשר שורדי השואה הגיעו לארץ בשן ועין כפליטים. חלקם גויסו מיד עם רדתם מהאוניה להלחם במלחמת העצמאות. נפצעו או נהרגו ימים ספורים לאחר העליה לארץ. והם הישראלים הילידים, או העולים הוותיקים - לעגו להם:"הכיצד הלכו כצאן המובל לטבח"? וכי "מדוע נותרו בכלל בחיים? בטח עשו דברים נוראים - היו משתפי פעולה או קפואים שהקריבו את אחיהם"...

ועתה הם וצאציהם ממלאים את המרשתת בדברי בלע ומיאוס על דרכי ההנצחה ביום הזיכרון לשואה ולתקומה. 'העדינים' שבהם מתלוננים כביכול רק על "המינון המוגזם" והגבוה. וכי "מדוע צריכים הם לשמוע את כל הסיפורים האלה במדיה כבר שבוע לפני יום השואה? נמאס"!

נמאס להם, אבל לא נמאס להם לקרוא באותה הגדת הפסח מדי שנה בשנה. ולקרוא שוב ושוב פרשות השבוע מדי שנה בשנה. ולא נמאס להם לקרוא מדי יום אותה תפילת שחרית, מנחה וערבית.

נמאס להם לשמוע סיפורי שואה "במשך שבוע"? אז ראשית מישהו בכלל מכריח אותם לשמוע? יכולים הם להעביר ערוץ וליהנות מתכניות בידור ובישול, ומסדרות קומדיה וסרטים במבחר ערוצים אחרים, כפי שרבים מהם במילא עושים.

אבל,לא מפריעה להם הכפייה הדתית שבאיסור אכילת חמץ במשך שבוע. ולא מפריע להם לציין שבוע חגיגות עליה לרגל לבית המקדש מלפני למעלה מאלפיים שנים, שם טבחו וזבחו בסיטונות חיות תמימות - עולה ליהוה (אני מסרב לומר אלוקים, מה תעשו לי)?

ולא מפריעה להם ישיבה של שבוע בסוכות לזכר איזה סיפור על יציאת מצרים - שאין לה תיעוד היסטורי אחר מהתנ"ך שבכלל התרחשה. או איזו הוכחה ארכיאולוגית או אחרת מדברי הימים - כזו אין.

ולא מפריע להם להדליק נרות במשך שמונה ימים לזכר נס מלחמה עתיקה של מקבים, ולאכול סופגניות כבר שבועיים לפני כן. ולא מפריע להם לנשנש אוזני המן שבועיים לפני פורים. לצום ואחר כך לחגוג במשך ארבעה ימים (ולעיתים להתחפש כבר במשך שבוע לפני כן, כל יום בתחפושת אחרת) - וכל זה בעבור סיפור הזוי על אחשוורוש והמן (צורר היהודים, אוי געוואלט!). הרי המן הרשע איום ונורא הרבה יותר מהיטלר ועל כן מציינים את האירוע במשך כמה ימים ולילות, לעומת רחמנא לצלן יום אחד בלבד לזכר השמדת שישה מליוני יהודים לפני המון זמן - לפני שבעים ושתים שנים. אוי אבּרוֹך. ואולי צריך בכלל לערוך גם משתה לכבוד השורדים לאחר יום הזיכרון לשואה ולתקומה?

וכי מדוע יפה היא הכפייה הדתית של יום הכיפורים וימי הסליחות שמקדימים אותו בחודש ימים. וצום תשעה באב על חורבן בית מקדש מלפני אלפיים שנה שמשבית בכפיה מעבודה ועינוגים, לפחות את תושבי ירושלים (כהפרה בוטה של הסטטוס קוו), ויש את צום גדליהו, ועוד צום, ועוד צום. זה לא נמאס?

שמעתי והתפלצתי מיפת נפש שהתראיינה מספר ימים לפני יום השואה בטלוויזיה: “ בשבילי הישראליות היא נוף השדות שאליו אני מתעוררת בבוקר, השמש המאירה, ניחוחות הטבע... ולא התקומה מהשואה. אין אני מתחברת כלל וכלל לכל המורשת של ימי הזיכרון כישראליות".

גם לא מתחברת ליום הזיכרון לחללי ישראל ופעולות האיבה? ואולי זה משום שאף אחד מבני משפחתה לא נפל חלל? אולי אף לא אחד מהם בכלל שירת בצבא? אז הגברת חיה בהווה האוטופי שלה, עם ריח שדות ושמש זורחת, ללא העבר.
כבר נאמר שעם שאין לו עבר אין לו גם עתיד...?

אבל כשקמים ישראלים שחושבים כך. אלה המואסים בזכרון השואה והמייחלים לשיכחה במדיה - אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו האזובים מכחישי השואה? וכי מדוע שלא יהיו מכחישי שואה כאשר יש ישראלים שמשחקים לידיהם בעידוד השיכחה שלנו?

עוד שנים ספורות לא יוותר יותר אף לא שורד שואה אחד כדי לספר ממקור ראשון. ומה יהיה כאשר ימות גם הדור השני? הדור השלישי נדד במדבר כבר ארבעים שנה... האם יד ושם יהפוך לארכיב? האם יערכו בכלל עצרות זכרון? ואולי כמו בארה"ב ימי הזיכרון יהפכו אחרי דקת דומיה (אם בכלל) לימי בילויים ושופינג?

אני לא שוכח רצח של שישה מיליונים מבני עמי ומשפחתי. אם המספרים האלה אינם מזעזעים, הרי להמחשה - מדובר בהיקף השמדה של כמעט כל תושביה היהודים של מדינת ישראל כיום. אמשיך להנציח את זכרם של הנטבחים והשורדים כל עוד נשמה באפי, בכל אמצעי וגם כאן.

ואני גם לא סולח! ויותר מכל - לא סולח לאחיי הישראלים שלא רוצים לזכור. אין טובים הם בעיניי בדבריהם מאשר הגויים מכחישי השואה.

ואני כותב דברים אלה בכעס ובדמעות ורוצה לראות שמישהו מהם יעז להיעלב ולהפגע מדברי אלה.
כבר אמרנו שבמחוזתינו התוקפים הם אלה הנפגעים והנעלבים? ושהמתנצלים אינם מתנצלים באמת? קודם יורים ואחר כך מתנצלים לכאורה, בקול צבוע ורפה: ”ואם פגעתי...”

יום רביעי, 23 באפריל 2025

דור שני - שורות שלא נגמרות

הבלוג הזה מכיל הרבה נושאים - מדע, תרבות, יצירה, פילוסופיה. אבל חלק ממנו מוקדש לעולם פנימי עמוק מאוד, שנטוע בי מאז שאני זוכר את עצמי: היותי בן לשני הורים שורדי שואה. זהו פוסט נוסף בהשראת נושא השרביט החם על ימי הזיכרון.

השואה - זו לא הייתה "זהות" שקיבלתי, אלא מציאות שגדלתי לתוכה.זו לא הייתה היסטוריה - זו הייתה אווירה. שפה. שתיקה. קפיצה מתוך שינה. מבט. ובמשך השנים, התגבשו המילים. המילים הפכו לפוסטים. והפוסטים - למעין מסע אישי בזיכרון, בכאב, ובעיקר - בניסיון להמשיך.

כאן תמצאו את ההפניות לפוסטים שכתבתי לאורך השנים. הם לא נכתבו בבת אחת. כל אחד מהם נולד מתוך רגע של מחשבה, של זיכרון, של חסר. אני מאמין שביחד - הם מספרים סיפור. הסיפור שלי - ושל רבים אחרים שמהלכים בינינו עם אותו משקל שקוף.

📌 פוסטים מרכזיים לפי נושאים:

🔹זילות השואה והכחשתה:

רוחות רפאים - מזלזול ברגשות השורדים ומשפחותיהם ועד להשוואתה של השואה על ידי טבעונים לשואת החיות.

🔹 ההורים - שתיקה ודיבור בפלשבקים:

יום השואה שלי - זיכרון שאינו מרפה

מכתב על קרטון ושעון תלוי - על איך הסיפורים הגיעו לאט, דרך שולחן השבת, איך אמא שתקה ואבא סיפר בפיסות.

בעיניים של דור שני - מכתמים בשיר

מבטו של ילד להורים שורדי שואה - הנסיעה לרמת גן

🔹 לגדול בלי סבים וסבתות. ועם עץ משפחתי שענפיו גדומים ועלי שלכת:
דור שני - להיות בן להורים בלי הורים - דור שני לא רק ביום הזיכרון.
תחושת החסר בילדות, והקשרים שנוצרו עם שורדים רחוקים כתחליף למשפחה.

בעקבות משפחה אבודה - תמונות אבודות של אנשים אבודים

🔹 תובנות רחבות על הדור השני והזיכרון:
על שואה, זיכרון ומה שביניהם - דור שני לא רק ביום הזיכרון
על התחושות הלא מדוברות, השקיפות, והפער מול ההכרה הממסדית -

על משתפי פעולה, יודראנט וקאפו יהודים - זעקה אילמת

דור שני לא רק ביום הזיכרון.

🔹 חשבון נפש - מי נושא את הלפיד?:
יום השואה מהו אומר לך? - פוסט שמנסה להבין איך הזיכרון עובר הלאה, ולמי באמת אכפת.

אם בארזים נפלה שלהבת - מה יאמרו האזובים מכחישי השואה?

🔹 פרספקטיבה עכשווית : שבעה באוקטובר - השואה הלאומית החדשה או רק השואה הפרטית החדשה"?
(נמצא בפוסט הנוכחי שאתם קוראים כעת וגם כאן).

האם וכיצד מתקפת חמאס הכתה באותו מקום בנפש שחשבתי שכבר הובן - ופתחה פצע ישן בגרסה חדשה?

יש רבים האומרים שאין מה להשוות בין אז להיום. הם כנראה משווים כמות" לעומת 6 מיליונים - רק 2,400 ביום הראשון, במדינה שיש לה צבא וכוחות ביטחון שהפקירו אותנו וראשיהם הסתגרו/התחבאו מבולבלים ב"בור". אבל כמה נהרגו, נרצחו ונפצעו עד היום במשך שנה ושבעה חודשים (וסוף לא נראה לעין) וכמה נכים פיזית ונפשית יוותרו לכל ימי חייהם? מה המדינה עושה למענם? בעצם, כמה המדינה עושה ותעשה למענם?

וכמו שכתבתי בתגובות לאחרים, הפלסטינאים (אנשי החמאס ותומכיהם "התמימים" הרבים) אפילו גרועים מהנאצים. הנאצים לא החזיקו אסירים שנה ושבעה חודשים בבורות או במנהרות דחוסות, כבולים בשלשלאות ברזל עם דיאטה של רבע או חצי פיתה ליום ומי ים לשתיה. השפלות, עינויים סדיסטיים ואונס היו אז וגם כיום במקומות מסתור החמאס, על פי עדויות החוזרים - "הניצולים" ברי המזל או "השורדים"? והמבין יבין - מאלו שמפריע להם מדוע הפכו את "ניצולי השואה" "לשורדי השואה".

ואולי ככה מתייחסת אליהם גם ממשלת ישראל האטומה (וממשלת המחדל) - נוטשת אותם נמקים במנהרות החמאס בשם "הניצחון המוחלט" ולשיטתם זו - אם מי מהם בכלל יצליחו להשתחרר, הרי הם יהיו "ניצולי הממשלה" לא "שורדי החמאס". ולמה ייחשבו החוזרים בשקיות שחורות לעומת אלו שמקום קבורתם לא נודע? - "אלה שהובלו כצאן לטבח? אבל בעצם מי היה "רועה הצאן" שנרדם בשמירה? שבעצם בסירובו ובהתחמקותו של "הרועה" מוועדת חקירה ממלכתית, ולמה דומה הוא? - לתרנגול הקופץ לקול קריאת הקוקוריקו -"הריני" ואז נמלך ומקרקר "זה הם".

✍️ הזמנה אישית
אם גם אתם בני דור שני, שלישי - או פשוט אנשים עם לב פתוח - אשמח אם תקראו, תשתפו, ואולי תכתבו לי.
הכתיבה הז עבוריו היא הדרך שלי לעבד, להבין, ואולי לרפא.

כי הזיכרון אינו רק מה שקרה, אלא מה שאנחנו עושים איתו היום.

יום חמישי, 8 באפריל 2021

רוחות רפאים

נושא השרביט החם באתר פרפרים מוקדש ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כדור שני, כבר כתבתי לא מעט . הרשומה הראשונה הייתה "מכתב על קרטון ושעון תלוי" וולמעוניינים הרי שאר האוסף כאן. לא, אין בי האמונה שיהיו שיקראו את זה כעת. ובתחילה גם חשבתי (שלאור תגובות העבר) שמיותר אפילו לכתוב עוד על כך. הרי במילא "הצברים יפי הבלורית והתואר" (אגב גם אני צבר) אינם מבינים מה זה לגדול במשפחה של שני הורים שורדי שואה עם כמעט אפס משפחה מורחבת. אינם יכולים לתאר לעצמם שעד היום אני חולם חלומות אפיים של בריחה ומחבוא מנאצים. למרות שנולדתי בארץ והורי גידלו אותנו באהבה רבה ונתנו לנו חיים נורמליים ככל יכולתם, "רוחות" השואה ממשיכים לרדוף אחרי בחלומות. כאילו הייתי שם.

אבל נראה שכבר אמרתי הכול, בשיר, סיפור ואומר. מה כבר אוכל להוסיף שיעורר בכלל עניין במישהו? כבר היו כאן כאלה שהגיבו בכך "שמאסו בהצפה ובהכלה של סיפורי השואה האלה". או שדי בסבלם הנוראי הזה ביום אחד בשנה ושגלישה מעבר ליום אחד "בפסטיבלים" של שואה עולה קשות על עצביהם. אפשר לחשוב שמישהו בכלל מכריח אותם להאזין ולקרוא . ואלה אינם מבינים בכלל מדוע הפסקתי לדבר איתם. והם "בתמימותם" אינם מבינים מדוע. אינם יכולים להבין שאינני יכול לסלוח לאנשים פוגעניים כאלה ברגשות אדם, שחוזרים על כך פעם אחר פעם כמו קרציות . לא שונים הם בעיניי ממכחישי השואה. אפילו גרועים יותר. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר?

אבל מה בעצם שבר את שתיקתי והביא אותי לכתוב בכל זאת רשומה זו?

ובכן, שלחתי ל"במה חדשה" את השיר הזה שהתפרסם בבוקר ערב יום השואה:

שיני זהב / דור ירושלמי

סבתא עקרה שיני הזהב
בשביל נסיעה של שני ילדים
אל קייטנת ההצלה
בארץ המובטחת.

בתחנת הרכבת המולה
הורים דוחפים, נלחמים
להציל הילדים מתופת
בארץ המובטחת.

ברכבת לארץ המובטחת
זו ארץ השחיטה
לא נותר מקום לשני ילדים
מאוכזבת, בוכה סבתא בלי שיניים.

סבתא ללא שיניים, לא ידעה
אבא ואחותו נִצּוֹלִים
שנותרו לְסַפֵּר
יחידים.

את השיר הזה פרסמתי בעבר גם בבלוג זה, בצירוף התמונה הזו:

מדוע אני מביא את עניין הפרסום הזה כאן? מיד יובן הקשר לתחושות הכבדות שלי לגבי חאטימות וזילות יום הזיכרון לשואה  ולגבורה.

ובכן, לאחר פרסום השיר הזה, הוא  נבחר כהמלצת המערכת באתר:

אבל ההמלצה הזו נותרה באוויר כשלוש שעות בלבד. כי היא הוחלפה על ידי העורכים בהמלצה לשיר אחר שכותרתו "סליחה". אינני רוצה לפגוע בזכויות יוצרים ולכן לא אצטט אותו כאן, אלא אביא את הקישור למקור (שימו לב גם מה כתב המחבר בתגובות). וזה בדיוק דוגמה לשימוש הכי ציני שיש ליום הזיכרון לשואה ולגבורה - למען אג'נדה טבעונית קנאית קיצונית. 

למעשה זו הפכה להיות האג'נדה של המחבר הזה בכל שיריו באחרונה.  אבל להביא דבר כזה ביום השואה ולהנמיכו באבל על חיות, הוא שימוש דמגוגי חולני הפוגע ברגשותיהם של שורדי השואה ומשפחותיהם. של כאלה שאין בליבם דבר על בני אדם הנרצחים על ידי בני אדם  ומדווחים בכל יום בחדשות ושבעיניהם קדושת החיות עולה על זו של בני האדם. איזו אטימות ושימוש ציני פוגעני נוראי הוא זה, ברגשות האבלים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. כואבת ללא נשוא זילות כזו של יום זיכרון שמגויס לאג'נדה של טבעוניים קיצוניים. שמשווה את האוכלים מהחי לנאצים. אגב היטלר עצמו היה צמחוני ואף קבע חוקים נגד התעללות בבעלי חיים.

תוספת מאוחרת

וכמה סימבולי שדווקא ביום זה  הצטרפה  לכאביי גסיסתה של לולה הכלבה האהובה שלנו. דווקא לאחר שאתמול בדיקת הדם שלה הראתה על שיפור במדדי תפקוד הכליות שלה. בחצות הליל של ערב יום הזיכרון, היא משותקת לחלוטין ברגליה האחוריות, שוכבת לא מגיבה. ונראה שלא תשרוד עד הבוקר - בוקר יום הזיכרון.

יום שני, 20 באפריל 2020

תמונות אבודות של אנשים אבודים ותאוות בצע

כידוע לקוראי הבלוג אני דור שני לשורדי השואה. מי שנמחקה לו משפחה ומורשת שלא הכיר מלבד סיפורים. אבא שלי שבגיל 13 ייחל שיגיע לגיל 15 - סיפר לנו הכל כשדמעות בעיניו. אימא שלי לעומתו סיפרה מעט מאוד - מכתמי פלשבק מזעזעים. אתמול אזרתי אומץ לראשונה לעבור על עיזבון הרשימות והתמונות שהיא שמרה במגירה בשידה. שתי תמונות היו ביניהן. הדודים שלא זכיתי להכיר ובקושי ידעתי על קיומם.

בתמונה שלושת האחים הגדולים שלה. ידעתי שהיו לה שני אחים תאומים בכורים ואח אמצעי. שמם של התאומים יוסף (יוס'ל) ויונה (יוינה, לאלה). אין לי היום לשאול מי הוא מי בתמונה. אלא אם מישהו מכם יזהה על סמך התמונה הבאה שאביא מיד. על הכיסא יושב האח האמצעי לובה (לייב). את התמונה וזו שאחריה צילם דוד של אימא שלי (אח של סבתא שלי שגם אותה לא הכרתי). אינני יודע מה היה שמו של הדוד, כי כבר אין את מי לשאול. רק שהייתה לו צלמניה (כך קראו אז בעברית לחנות צילום).

והתמונה השנייה ששרדה היא זו:

בתמונה זו, משמאל לימין - האח התאום יונה, האח לובה ואימא שלי. היכן התאום השני יוס'ל? הדבר היחיד שהצלחתי לחלץ מאימא שלי על התאום יוס'ל שהוא מת בילדותו עוד לפני מלחמת העולם השנייה. הנסיבות נותרו עלומות.

אתמול התקשרתי לאבא שלי כדי לנסות להשלים את הפאזל. גם הוא אינו יודע מי מהתאומים הוא יוס'ל בתמונה הראשונה וממה נפטר. זה יישאר סוד משפחתי. עוד למדתי שאף פעם לא סיפרה דבר על התאומים מלבד על כך שיונה נספה בשואה. אתמול הבנתי מאבא שלי שהיה לה קשר מיוחד עם האח האמצעי לובה (שגם את זה ניתן לראות בתמונה). מאבא שלי הבנתי אתמול שהתאום יונה נפח את נשמתו במסע המוות שעברה המשפחה, לפני שהנותרים (אימא שלי, אבא שלה ברוך ואימא שלה פרימהׂ) הגיעו לחניית ביניים ב-דיר חזירים בכפר יאלֶנֶץ (הנושק לעיר ברשאד), אוקראינה. לאחר מסע מוות רגלי של כ- 400 ק"מ מעיר מגוריהם בריטְשֶן.

בעקבות השיחה עם אבא שלי לצורך חיבור הפאזל, הוא מצא היום מסמך הנצחה של יונה ביד ושם ושלח לי את המסמך. מהמסמך למדתי כי בן 20 היה במותו הדוד יונה, שנזרק לשלג חולה בטיפוס. הדוד שלעולם לא הכרתי.

ביילינץ התייתמה אימא שלי מהוריה ונותרה לבדה. בעצמה חלתה אחר כך בטיפוס. כשלושה שבועות הייתה בין חיים ומוות מוטלת על ערמת קש בדיר חזירים. על כך עוד מעט בהמשך.

ודאי הקוראים ישאלו אודות האח האמצעי. ובכן, כך היה. כשהנאצים בעזרת הצבא הרומני כבשו את בריטשן, האח האמצעי היה עם בני הכיתה שלו בטיול נופשון כ- 40 קילומטרים משם (אינני יודע היכן בדיוק) ושם הייתה לו הזדמנות לברוח לרוסיה בעזרת אנשי הקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטית). משום שהוא למד מסגרות בבית ספר מקצועי לפני המלחמה, ומשום שהיו לו "ידי זהב", הקומסומול חפצו בייקרו והבריחו אותו לשטח רוסיה הלא כבושה. כבן 17 היה אז. וכך ניצל מהשואה. שם נשא אישה ונולדו להם שני ילדים. ב- 1972, שלטונות ברית המועצות ניאותו לאשר להם עלייה לישראל, במסגרת איחוד משפחות.

על ההתייתמות של אימא שלי הילדה בת 11, כתבתי את סיפורה:

פארקלעייבט (צמודות) / קנקן

ועוד על כך כבר סיפרתי בפוסט מכתב על קרטון ושעון תלוי. מומלץ לקרוא כדי להבין את מה שאני הולך לספר עכשיו בצער רב. כי בדרך כלל אני נמנע מלכבס כביסה מלוכלכת מחוץ למשפחה. אבל אתמול כשניסיתי להשלים את הפאזל בשיחה הטלפונית עם אבא שלי, ולאחר ששמעתי את הדברים הבאים, הזדעזעתי עד לעמקי נשמתי ואינני יכול להירגע גם בעת כתיבת שורות אלו.

כשאימא שלי נפטרה לפני שנה וחודשיים, אבא שלי חילק לפי בקשתה את תכשיטיה (זהב ואבנים טובות) שווה בשווה בין אחותי ולבין הבת שלי. ומה גיליתי אתמול? את מה שאבא שלי ניסה עד כה מלהסתיר את כאבו ולא יכול עוד. לפני כמה חודשים הלכה אחותי ומכרה את התכשיטים שירשה לסוחר זהב. ועוד באה בחוסר רגישותה לספר את זה לאבא שלי - שבכסף שקיבלה בעד הזהב, קנתה מתנה לכלתה לעתיד. ועוד סיפרה בחיוך כמה שהיא מאוד מרוצה מהעסקה הזו. ושתבינו, כסף לא חסר למי שנוסע למסעות בחו"ל 3-4 פעמים בשנה ומבלה סופי שבוע במלונות יוקרה בארץ. אני לא מתכוון לריב איתה (גם משום שמדובר בחלב שנשפך), אבל אני לא אשכח ולא אסלח.

כשאימא שלי מסרה עוד בחייה את השעון התלוי לבת שלי (ראו הסיפור שבקישור למעלה), היא כעסה מדוע השעון לא הועבר אליה כבת. אמנם אימא שלי הכריזה שהשעון הזה יועבר מאם לבת מדור לדור, אך כיוון שלאחותי יש רק בנים, העברה קפצה דור לבת שלי. וכיוון שבשעה טובה תיוולד גם לה בת בקרוב, הרי כבר יהיה למי להוריש את השעון לדור הבא, יחד עם הסיפור שלו.

וכמה חכמה הייתה אימא שלי שלא העבירה את השעון לידי אחותי. כי אולי היא הייתה מוכרת גם אותו בעד מחיר הזהב (18 קראט) בלבד. שעון שעל פי הערכת שמאי ביטוח, שוויו אלפי דולרים כפריט עתיקות (ללא הסיפור והערך הרגשי).

הסיפור כבר מתחיל להתארך (ויש עד הרבה לספר) אך אינני רוצה להכביד בהם את אלה "שאינם יכולים להכיל את פסטיבל הסיפורים של ימי הזיכרון". כתבו לי על כך בתגובות בפוסטים קודמים כאן בבלוג ובבלוגים שלהם לקראת יום השואה. תוכלו לבדוק זאת אם תבקשו. אבל לא רוצה כעת לזהם כאן את זכרם של בני משפחתי הרבים שנספו בשואה - בדיון על "פסטיבלי הזיכרון".

אסיים רק בשאלה שעליה קיבלתי תשובה רק אתמול. הנאצים החרימו את כל התעודות והתמונות של היהודים לפני שנשלחו למסעות מוות או למחנות עבודה ושמד (מי ששמר ונמצאה ברשותו תמונה, נדון לירייה). הדוד הצלם שהוא אח של סבתא שלי, שרד את השואה (כי הנאצים היו זקוקים לשירותי הצילום שלו השווים חיים) אך הוא נפטר זמן מה לאחר תום המלחמה. בנו אלוף אגרוף היגר עם משפחתו לארה"ב והקשר עם המשפחה שלנו ניתק. התמונות מלמעלה שהוא צילם, נמצאו בעיזבונו של דוד אחר (שם לידתו אבא) שברח לפני המלחמה לאנגליה והחליף זהויות עם אחיו דייב (שהייתה לו אזרחות אנגלית), שהיגר מאנגליה לברזיל. גם זה שווה סיפור. על כך אולי בפעם אחרת.

יום ראשון, 2 בדצמבר 2018

חנוכה - החג שיש לו הכי הרבה שירים

החג האהוב עלי ביותר בילדותי הוא חג החנוכה. זיכרון חג החנוכה הראשון הוא סביבון עופרת (יצוקה) שקיבלתי בגן הפעוטות. ואני שוכב על רצפת חדר המגורים ומנסה שוב ושוב לסובב את הסביבון. "למה אני לא מצליח לסובב אותו הרבה זמן כמו אבא"? אני מתרעם בלבי. ואני מצונן ומשתעל, שוכב על הרצפה הקרה ואימא כועסת עלי מהמטבח: "תקום מהרצפה. אתה נורא משתעל. אתה תחלה...". היא עמדה והכינה לביבות לחנוכה. לביבות גבינה חמות ומעט מתוקות. כמו בשיר שלמדנו בגן. בערב אבא הדליק נר ראשון ושאלתי מדוע שני נרות נחשבים לנר אחד. לא הסתדר לי בחשבון וראשי כבר היה כבד עלי, מהחום שהלך וטיפס. ואימא מיששה בדאגה את מצחי.

זה היה ביום סגריר בכיתה אלף, בחוץ סופת רעמים וברקים. הגענו רק שישה ילדים לבית הספר. הרי אין מצב שלא אלך לבית הספר גם ביום שכזה. כי מזג האוויר הוא בכלל לא סיבה להעדר מלימודים. אימא סיפרה שהיא צעדה בשלג עמוק לבית הספר, כשבחוץ מינוס עשרים מעלות. ואבוי למי שאיחר - הייתה המורה צובתת את תנוך אוזנו בחוזקה עם ציפורניה. והמורה של אבא, שנפצע במלחמת העולם הראשונה ומאז היה ראשו מנתר ללא הרף - היה מצליף בשוט ישבנים של סוררים מופשלי מכנסיים.

אז מה עושים עם שישה ילדי חנונים שהגיעו לכיתה? היו אלה ימים שלפני החנוכה. ולמורה שפירא היה רעיון. להכין ויטראז'ים. הוציאה מהארון גליונות צלופן צבעוניים ובריסטולים שחורים, מספריים ודבק. ובמהרה מצאנו את עצמנו עסוקים בהכנת חלקי ויטראז'ים של סביבון, חנוכיה ופך שמן...

אני מטפס מהכיסא לשולחן וממנו לאדן החלון - מדביק נר ויטראז' צלופן על שמשת חלון ארוך ושר "נר לי, נר לי, נר לי דקיק". מדביק ויטראז' סביבון ושר "סביבון סוב סוס סוב". מדביק פך שמן צלופני ושר בלוּפּ "אימא, אימא, תני לי רק. שמן, שמן, שמן מזוקק". השירה הזו הייתה טעות חיי. כשקלטה המורה שאני יודע לשיר, נדרשתי מאז לשיר בכל האירועים והחגיגות בכיתה. ולהדליק ולברך נר ראשון של חנוכה, בחנוכיית העץ הגדולה צבועה בצבע כסף - שהכניס לכיתה המורה למלאכה. חנוכיה שעברה בתורנות מכיתה לכיתה להדלקת נר. והייתי עומד על השולחן כדי להדליק את הנר, כיפה על ראשי ומברך. מנהל בית הספר החילוני שלנו ציווה לברך עם כיפה. היה לו מלאי של כיפות שחורות בקופסת קרטון נעליים, שחילק לבנים בשיעורי תושב"ע שהוא לימד בכיתה ח'. שהיה מישהו בכלל מעז להתנגד. הוא גם רצה שהבנים יחבשו כיפות בשיעורי התנ"ך, אך לזה הוא זכה להתנגדות חריפה של ההורים.

והנה שוב אני נוסע באוטובוס מבלי להכיר אף אחד, מהרצליה לרמתיים בכביש הישן או לבת ים - לאירוע המסורתי של ילדי אגד. בדד מצטרף לתור של ילדים שאינני מכיר. לפני הכניסה לאולם מקבל סופגניה ושקית של דברי מתיקה וגם סביבון בה.

מתיישב במקום פנוי, כשמוצא אחד כזה שאינו שמור. ממתין להחשכת האולם, להדלקת הנרות ולהופעה. פעם זה היה סרטוני שחור לבן של צ'רלי צ'פלין והשמן והרזה. פעם היה זה הסרט שמונה בעיקבות אחד. ופעמים אחרות זה היה יותר שווה - הצגת הילדים הציפור הכחולה, או הופעה של הגשש החיוור, או להקת הנח"ל, או להקת פיקוד שיריון... נראה לי שההופעות עצמן הותאמו לשכבות גיל.

ואז בסיום, ביציאה מהאולם הייתי צריך לחפש - לסרוק ולעלות על מספר האוטובוס הנכון מתוך שורת אוטובוסים ארוכה. אני זוכר שזה היה מלחיץ כשהייתי עדיין בגן חובה. תזכור אמרו לי - תעלה על אוטובוס מספר תשע. כך נראה 9.
תגידו, היום שולחים ילדים להצגות בגיל כזה ללא הורים? נו, נשארתי בריא ושלם ואני עדיין כאן.

בחנוכה הבת זוג עורכת קבלת הפנים המסורתית של עובדי המעבדה ותלמידי המחקר שלה, על משפחותיהם, לדורותיהם. המספר מתרבה משנה לשנה, אך הבית הגדול מכיל. גם מספר החנוכיות בבית מתרבה משנה לשנה והאור גדול.

לאחר הדלקת הנרות מתחילים לשיר שירי חנוכה. והנה כשנדמה שהשירה דועכת, מישהו מתחיל שיר חדש וכולם מצטרפים. וככה זה נמשך שעה ארוכה. ויחד עם אור הנרות הגעתי להארה שאין עוד חג כזה, שיש לו כל כך הרבה שירים כמו לחג החנוכה.

היום החלטתי לבדוק ולאשש את הקביעה האינטואיטיבית הזו. וזה מה שהעלה המחקר:

החג/מועד	מס' שירים	הפניה
חנוכה	45	לפירוט
פורים	33	לפירוט
יום העצמאות	30	לפירוט
יום ירושלים	29	לפירוט
שבועות	26	לפירוט
פסח	24	לפירוט
ט"ו בשבט	17	לפירוט
ראש השנה	13	לפירוט
סוכות	11	לפירוט
ל"ג בעומר	11	לפירוט
שמחת תורה	4	לפירוט

יום הזיכרון	50	לפירוט
יום השואה	46	לפירוט

אז אכן זה נכון - חג החנוכה הוא העשיר ביותר בשירים לכבודו. עולים עליו רק שירי ימי הזיכרון. שזה עצמו מעורר הרהורים ומחשבות על מקומם של השירים בצד המוות והשכול.

בכל פעם הייתי פליאה מחדש על ההתנפלות החייתית של העובדים במקומות העבודה על הסופגניות הפשוטות עם הריבה האדומה והזולה בשקל. מה יש להם? לא ראו סופגניה מעולם?

אני לא מתלהב מסופגניות בלשון המעטה. מה מוצאים אנשים בגוש הבצק הגדול המטוגן הזה, שמכביד על מערכת העיכול? אם כבר מעדיף לטעום מהספינג'ים המרוקאים, שהם קטנים מספיק כדי שלא לגרום לי לצרבת. ומשגע אותי איך אנשים יכולים להוציא 20-30 שקל לסופגניה תמורת הקלוריות והסוכר שלה.

ואם כבר סופגניות, אז לא להתפתות לקנות את אלו האפויות שנמכרות כדלות שומן. ראשית הן יבשות ולא טעימות ושנית, אם כבר אז עדיף לאכול את המטוגנות בשמן עמוק (אבל על שמן טרי תקפידו, לא כזה שהחמיץ מטיגון חוזר מרובה). כי בטיגון בשמן עמוק לא נספג יחסית הרבה שמן בבצק. ואת זה שבהיקף, אפשר להספיג בהנחה על נייר סופג. והשמן שבסופגניה המטוגנת דווקא מאט את תהליך ספיגת הסוכר שבסופגניה על ידי מערכת העיכול. ואם כבר סופגניה, אז כזו טריה. אלו שממתינות שעות מהטיגון עד לאכילה - ראויות יותר לפח האשפה מאשר לפה שלכם.

ובכלל אני ממליץ לצרף לצלחת הסופגניות שלט שבו יהיה כתוב : "דקה על השפתיים - שנה בירכיים".

אני רגיל לשמוע תירוצים - "לא נורא, רק פעם אחת בשנה". אבל זה רק שבועיים לפני ועוד שמונה ימים בחג. ורק פירות יבשים מלוא הסל בט"ו בשבט. ורק שבועיים בשנה לפני ובפורים - אוזני המן ודברי מתיקה. ובפסח רק שבוע מצות עם ממרח השחר העולה. ובשבועות מאפי גבינה. ובחגי תשרי - תמרים ודבש מלוא החופן...

הרבה יותר מהסופגניות, אני אוהב לביבות. למרות שלביבות מתפוחי אדמה (לטקעס) הן אלו המקובלות בעדות אשכנז, אימי כאמור נהגה לטגן לביבות גבינה עם אבקת סוכר בזוקה מעליהן. אבל כיום אני מצפה לארוחה אחת, פעם אחת בשנה בחנוכה. ארוחת לביבות תפוח אדמה. הן יוצאות לבת זוג טעימות במיוחד. הן מזכירות לי את הלביבות שאכלתי פעם במסעדת 'קרטוֹפֶל' בברלין. מסעדה שכל המנות שבה הן על טהרת תפוחי אדמה כחומר גלם. ובמיד-ווסט בארה"ב נפוצה מנה של קציצת המבורגר ענקית המוגשת עם לביבת תפוח אדמה גדולה, המכונה Hash. אגב ההמבורגר שם עשוי ממאה אחוז קציץ בשר בקר, ולא בתערובת עם חלבון תעשייתי או עם פסטה, כפי שמוגש כאן בארץ במרבית המסעדות. גם באלו הנחשבות כטובות. החתן שלי הוא מומחה באיבחון הזיופים האלה.

אז אמנם לביבות תפוחי האדמה האלו הן פחמימות מטוגנות (ולכן פחות בריאות מלביבות גבינה שמכילות חלבון), אבל אני אוכל מהם רק יום אחד בשנה. מותר.

Crispy Hash Browns

והמתכון להכנה.

חג אורים שמח!

יום רביעי, 27 באפריל 2022

לקט שירי שואה / קנקן