לא, הכותרת אינה גימיק. זה כבר כמעט קרה. כמעט ספדתי על כל הכתיבה שירדה לטמיון. למי שעדיין לא שם לב, בשוליים הימניים של הבלוג ישנם קישורים לאתרים נוספים שבהם אני כותב. אחד מהם הוא האתר הספרותי שבו פרסמתי את שיריי וסיפוריי הקצרים במשך למעלה משלוש שנים. אתר ששאבתי ממנו מקור השראה וביקורת בונה מהקוראים. מדובר באתר הזה:
אז פתאום במשך כשלושה ימים, בניסיון להיכנס לאתר הזה לשוא, קיבלתי את הודעת 500 ERROR הזו:
\\ השרת של פלטפורמת 'בלה בלה' נפל. נפל לבי. מחשבות חלפו בראשי על עשרות רבות דפי כתיבה יוצרת שירדו לטמיון יחד עם כל התגובות של הקוראים והמבקרים. הדירה שינה מעיניי תחושת אבדן הפרסומים, שמשמשים לי בסיס לעריכות נוספות ופרסום מחודש. אמנם יש גיבוי של טיוטות, אבל מרוב טיוטות וגיבויים אני כבר לא מוצא את הידיים והרגליים. איזו מהן פורסמה? מתי פורסמה? ומה היו הביקורות? כבר היו דברים מעולם עם השרת של 'בלה בלה'. אבל בדרך כלל היה מדובר בנפילות קצרות של דקות עד שעות אחדות, ובדרך כלל בשעות הלילה - כנראה לצורך תחזוקה. אבל הפעם האתר קרס למשך כמה ימים. לשמחתי הוא חזר לפעול. אבל זה מעורר בי מחשבות על פלטפורמות כתיבה שאנחנו בוחרים, וגם על פלטפורמות ענן שאנחנו בוחרים לגבות את המחשבים והטלפונים שלנו. אז גם לגבי פלטפורמות הענן לגיבוי, יש לי הרבה מה לומר. פעמיים נאלצתי להחליף טלפונים ששבקו חיים, אבל גיבויי הענן פסקו להיות זמינים בטלפונים החדשים, או שבכלל פשוט נעלמו מהרשת כלא היו (גם כאלה שקיבלו למעלה מ- 4.5 כוכבים בחנות האפליקציות). אך על כך עוד ארחיב את הדיבור ברשומה נפרדת. והנפילה הזו של השרת של בלה בלה הזכירה לי מדוע התחלתי לכתוב כאן בפלטפורמה של בלוגר/בלוג ספוט. התחלתי לכתוב כאן במקביל לכתיבה בישראבלוג, בשל חוסר הביטחון בהמשכיות הפעלה תקינה של ישרא-בלוג. בשל תחושה של גסיסה זוחלת ומוות אפשרי של ישרא-בלוג במועד שאינו ידוע. תחושה של כתיבה בפלטפורמה המתקיימת על זמן שאול. בישרא-בלוג הייתי מושקע עד צוואר בכתיבה נמרצת של ארבע שנים. בפרסום של למעלה מ- 600 פוסטים. ובכ- 150 נוספים כטיוטות בשלבי עריכה שונים, שלא פורסמו. ואפילו ניסיתי לתרום להצלת ישראבלוג, עד שנוכחתי שיש שם חורשי רעות שראו זאת כניסיונות השתלטות. לפיכך, כאמור עברתי לכתוב כאן במקביל - עד 'שהצבועים והנחשים' בקהילת ישרא-בלוג גרמו לי לבחילה כה עזה שנסתלקתי משם בטריקת דלת. כתבתי שם עד שהפעילו על הבלוג צנזורה מכוערת ואלימה. מי שזקוק לתזכורת, הרי היא כאן וגם כאן. ישרא-בלוג הידוע כ- "הפלטפורמה הליברלית", מתיר פרסום פוסטים כמו "תחרות הזין היפה של ישרא - הזוכה הגדול" ובלוג פרסומי להארכת איבר המין כאן, אבל מצד שני מצנזר בלוגרים שכותבים ביקורת על התנהלות ישרא-בלוג. גם ל-קסניה - הבלוגר המצליח בישרא מכל הזמנים - 'חתכו את הגרון'. והיו עוד אחרים ברשימת המצונזרים המפוארת. לא אפרוש אותה כאן. אזכיר רק בלוגר וותיק אחר בשם יואב, שחזר לכתוב בישראבלוג (במקביל לערך לעזיבתי) וחיש הגיע לראש רשימת הפעילים - סולק במהרה גם הוא משם. אני לא מצטער לרגע על המעבר לכתוב כאן. חבל רק שלא עשיתי זאת קודם.
בלוגים כאלה (בניגוד לתקנון) לא מצונזרים רק בלוגים המבקרים את ההנהלה מצנזרים בסובייט-בלוג
לאחרונה, כשנה לאחר מכן, אני שומע רעשי רקע של 'קנאי ישרא' שפתאום כבר אינם בטוחים כל כך, ופתאום כבר חוששים ממוות הפלטפורמה במועד קרוב וללא אזהרה מוקדמת. שכחו שתקפו בעבר אותי ואחרים על הבחירה להתחיל לכתוב במקום אחר במקביל. והנה הם כבר אפילו שוקלים פתאום לעבור בעצמם לכתוב בפלטפורמה אחרת. כמובן, ולעת עתה, "רק כתיבה במקביל, אתם יודעים...", אומרים בהתנצלות מבוישת. והם כבר מחפשים בית חדש. רק אינם יודעים עדיין באיזו פלטפורמה לבחור. וורדפרס או בלוגר? ויש מהם שעדיין לא בדקו, אבל כבר יש להם "אינטואיציה" לבחור בפלטפורמה זו על אחרת. אך מה לי לבקר? זוהי דרכו של עולם. עולם המאכלס אנשים שבוחרים מתוך אינטואיציות רגשיות. אבל, שלא אובן שלא כהלכה, אני לא באמת מבקר אנשים כאלה. בוודאי לא על כך שהם לא באמת מכירים את העובדות. אלה שייכים לאוכלוסיות עולם נרחבות הניזונות משמועות, שטיפות מוח, ומאפקט העֶדָר. העיקר, חשובה להם 'הקהילה' (או מה שנשאר ממנה). קהילה שהוכיחה עצמה שוב ושוב כקהילה מזויפת ואינטרסנטית, קהילה שהיא גם צעקנית ונשכנית להפליא. קהילה של 'כּתוֹת' הזויות וילדים מגודלים שמכנים את השאר "גריאטריה". קהילה שההנהלה שלהם ירדה למחתרת, לאחר שהפיצה שמועות באמצעי התקשורת - שהנה כבר, ממש, ממש עוד מעט, עומדת חברת סטרטאפ סודית לרכוש את ישרא-בלוג ולהשקיע הון בשיפור הממשק הקורס, לטובת הצלת קהילה מופלאה. שמונה חודשים לפחות חלפו מאז כמדומני... ממש לא מתכוון לשכנע אף אחד לכתוב בפלטפורמה הזו כאן. שיבחר כל אחד במה שנראה לו. לי מתאימה הפלטפורמה של בלוגר/בלוגספוט, ראשית כי זו פלטפורמה יציבה. ולדעתי זו הפלטפורמה הרצינית הפשוטה והאינטואיטיבית ביותר לבניית אתר בלוג משוכלל ומעוצב להפליא. הפלטפורמה שהיא 100% חינמית על כל הפיצ'רים שלה - ללא כל תשלומים שנתיים עבור תוספות עיצוב, אבטחה וכדומה. פלטפורמה שיש לה גם קהילה בהתהוותה ודף ראשי כאן. פלטפורמה שיש לה הנהלה מקומית, בראשותה של אמנדה. ושיש עם מי לדבר ולקבל שירות תמיכה טכני חינמי מהיר - התמיכה המעולה של אליפל בהתנדבות!
לא, אני לא מהמיסיון. האמת עם כמה שזה לא פוליטיקלי קורקט לומר זאת, אשמח אם חלק נכבד מהבלוגרים שם יישארו שם, או שילכו למקום אחר. שלא אצטרך לשוב ולפגוש כאן בצבועים ובנחשים. לכן גם לא אבזבז את זמני בתיאור היתרונות הרבים בכתיבה בפלטפורמה הזו. אבל אשמח לראות כאן בקהילה בלוגרים איכותיים שיצטרפו לכאן מכל מקום שהוא. ואגב, בעת כתיבת שורות אלו - מספר הצפיות בבלוג כאן חצה את הרבע מיליון. כעשרה חודשים בלבד לאחר המעבר הסופי מישרא לכאן. אז בתחילת הדרך רק עם פחות מ- 17K צפיות.
יש החושבים שאת השקר המציאו בני האדם. אבל האמת היא שהשקר שזור בבסיס עולם החי והצומח כולו.
צמחים ובעלי חיים מערימים על סביבתם. למשל, השילוב של הצבעים שחור וצהוב הוא סימן אזהרה אוניברסלי. כך למשל בטן הדבורה צבועה בפסי שחור צהוב. אבל יש זבוב שאין לו עוקץ ושאימץ לעצמו את הפספוס שחור צהוב של הדבורה, ולכן כולם נזהרים ממנו כמו מדבורה.
צמחים טורפים אימצו אמצעים שונים להערים על בעלי חיים קטנים ולמשוך אותם אל מותם. על כך תוקדש בקרוב רשומה נפרדת. עולם הצמחים הטורפים מרתק ויש לו משמעות מעניינת נוספת - שלא על פי סיפור הבריאה בספר בראשית - קודם היו החיות הנטרפות ורק אחר כך הופיעו הצמחים הטורפים...
כאשר אימאות של מיני עופות שונים מבחינות בטורף מתקרב, הן עוזבות את הקן ומושכות את הטורף אליהן בכיוון המרוחק מקן ואז פורחות ועפות חזרה לקן.
ויש דוגמאות רבות של שקר בטבע, שקצרה היריעה מלהכיל כאן. אבל , בעצם לא מדובר בשקר אלא יותר בדגם התנהגות מובנה של הטעיה. ההטעיה הזו היא דפוס מובנה של התנהגות המיועד לשיפור ההישרדות.
אם נחשוב על כך, גם אצלנו השקר מיועד לשיפור ההישרדות. למרות שהחברה מוקיעה את השקר, כולם משקרים: לא רק עבריינים, אלא כידוע גם פוליטיקאים, מנהלים, חברים לחברים והבסיס העיקרי לכך הוא ההישרדות.
כאמור יכולת ההטעיה נפוצה בכל עולם החי והצומח כדפוסים מובנים - צורות מסוימות קבועות של הטעיה המותנות באירועים סביבתיים מסוימים. אבל, רבים החושבים שרק לאדם יש יכולת אמיתית ובלתי מוגבלת לשקר, ולא כך הוא: כפי שהודגם במחקרים שונים, נראה שאת יכולת הרמאות והשקר המורכבים האדם ירש מאבותיו הקופים. מסתבר שהקופים משקרים לא פחות מאיתנו.
ידועה התופעה שקופים משקרים לבני מינם ומסתירים את מקורות המזון שמצאו. תצפית מדעית הראתה קוף המתגנב למקום מחבוא של מזון שהטמין חברו, לאחר שצפה בסתר בהטמנה. לפני שעמד לחפור ולגנוב את המזון, הבחין הקוף בקוף אחר בסביבה ומה עשה? החל לגרד את פדחתו והתבונן לכיוון אחר כלשהו כחושב, עד שהקוף השני התרחק.
אבל האם קופים משקרים מילולית כמו האדם? התשובה היא חיובית. מחקרים מרתקים בנושא מתוארים בספרה של פלורה דייויס, שתורגם לעברית:
מסתבר שלקופי אדם (שימפנזה, גורילה, אורנג-אוטן, ובנובו) בשבי - יש יכולת ללמוד את שפת האדם ולהבין מילים ומשפטים. למשל ראו יכולת ההבנה של שפת אדם בסרטון הבא:
הם רוכשים בשבי אוצר מילים של כמה מאות מילים ומדברים אל מטפליהם בני האדם בשפת הסימנים, או על ידי הקלדה של צורות המסמלות מילים במקלדת מיוחדת. על לימוד שפת אדם בקופים ראה למשל במאמר ב- Scientific American כאן.
ובסרטון הבא:
השימפנזים האלה אינם משתמשים רק במילים בודדות, הם מרכיבים מאוצר המילים שרכשו בשבי משפטים קצרים. ויותר מכך, הם בונים כמונו משפטים הכוללים נושא, נשוא ומושא, ובסדר התחבירי הנכון, כפי שאנחנו מדברים. והם אפילו ממציאים מילים חדשות לעצמים שאינם באוצר המילים שלמדו.
למשל, קופה בשם וושו שאומצה על ידי זוג החוקרים גרדנר, רכשה אוצר של 350 מילים. וושו יצרה צירופי סימנים משלה לעצמים שהיא לא ידעה את שמם. למשל, מקרר היא כינתה באמצעות צירוף הסימנים "לפתוח-לאכול-לשתות". בקבוק תרמוס היא כינתה בצירוף הסימנים "ספל-מתכת-לשתות". ריבה היא כינתה באמצעות הצרוף "לכלוך-מתוק". כשראתה וושו הקופה ברבור ונשאלה על ידי חוקריה "מה זה?" בתשובה השתמשה בצירוף שני סימנים המוכרים לה: "ציפור-מים". למעשה וושו הפגינה יכולת וורבאלית של ילד אנושי בן שנתיים וחצי.
ויותר מכך, בספרים ומאמרים המתארים קופים בשבי שמתקשרים במילים, הודגם שהשימפנזים משקרים ממש כמונו.
למשל, חוקרת הבחינה שקופה בשם שרה גנבה סוכריה מקופסת הסוכריות המיועדת לחלוקה אך ורק כפרס על התנהגות טובה. שרה יודעת שאסור לקחת סוכריה ללא רשות. אבל מה לעשות? נורא בא לה והיא גנבה. החוקרת שהבחינה בכך פנתה לקופה שרה ושאלה:
אמרה לה החוקרת: " לא נכון, ראיתי אותך לוקחת סוכריה".
שרה שנתפסה בקלקלתה עמדה ושפת הגופה הביעה בושה וחרטה.
אז אם חשבתם כי השקר הוא תכונה ייחודית לאדם, הרי לפחות בני דודינו הקופים משקרים לא פחות מאיתנו. ואולי השקר הוא הצד החייתי שבנו? הערת המחבר יש שמטילים ביקורת ומוצאים פגמים במחקרים ההתנהגותיים שנערכו בקופים. אבל נראה שזה מגיע מאנשים שקשה להם לקבל את הדמיון המדהים בין בני האדם לקופים...
היום חג שמחת תורה שבו מסיימים את פרשת השבוע האחרונה ומתחילים מחדש את הראשונה. ראוי לציין שמתחילים את קריאת התורה היום ולא בשבועות - חג מתן תורה. וכי לאחר מתן התורה בני ישראל חיכו משבועות עד היום להתחיל לקרוא בתורה? כרגיל, בוודאי קיימת פרשנות לשאלה זו, אבל נניח לכך כרגע. כי כל הפרשנויות כולל התורה עצמה נכתבו על ידי בני אנוש. זה ברור כשמש, אבל זהו כבר יהיה נושא לרשומה נפרדת.
ובענייני פרשנויות מעניינת אותי במיוחד הפרשנות של פרופסור ישעיהו ליבוביץ ז"ל, שהיה מדען, פילוסוף, אך קודם כל יהודי דתי אורתודוקסי. אצל רבים שמו מעורר רגשות דחיה ואפילו שנאה, בתרוץ שהוא כינה חלק מחיילי צה"ל כ"יודו-נאצים" בגלל אופן התנהגותם הלא מוסרי. אבל מה לענייני פוליטיקה לענייני דת? מה לזה ולדעתו של ליבוביץ כאדם דתי על אלוהים והתורה? פרופסור ליבוביץ היה לא רק אדם דתי, אלא גם אדם חכם וחושב.
דעתו לגבי אלוהים, האדם והתורה מאוד מעניינת, כי בניגוד לרבים מהרבנים (שיודעים הכל?) - הוא אינו יודע לענות על הרבה שאלות ולא קשה לו לומר זאת.
לכן אני מביא כאן ראיון קצר ומעניין מאוד של ישעיהו ליבוביץ על פרשת בראשית, שנערך על ידי ירון לונדון בתכניתו שבעים פנים. ראיון מעורר מחשבה זה כמובן מאוד אקטואלי גם כיום:
מעיקרי דבריו:
א. התורה על 24 כרכיה אינה אלא עיסוק במעמדו של האדם בפני אלוהים. אין היא עונה על שאלות יסוד כמו תכונות אלוהים ואינה מספקת חומר אינפורמטיבי על מהות העולם ובריאתו.
ב. עובדה מעניינת, הקשורה בקודמת, היא שהתורה מקדישה לעולם כולו על כל צבאותיו (בריאת העולם) 31 פסוקים בלבד, ואילו למשכן שהיה צריף (עלוב) - התורה מקדישה למעלה מ-300 פסוקים.
ג. אין הוא מבין מה פירוש המילה "בראשית" ו"ברא" כתאור אינפורמטיבי, אלא כראשית של המציאות - מושג שהאדם אינו יכול להבין.
ד. "בריאת האדם כצלמו ודמותו" - אינה מצביעה על התכונות האלוהיות של האדם (זוהי רק פרשנות של האדם). לדעתו לאלוהים אין תכונות. משמעות המושג כצלמו ודמותו משמעה אחת - האדם הוא יצור תבוני! יש לו רצונות! בניגוד לטבע שאין לו רצונות. מכאן הוא מסיק (בניגוד לשפינוזה ואלברט איינשטיין) רק דבר אחד - אלוהים אינו העולם והטבע.
ה. האדם היה יצור תבוני מלא ולאחר פרשת גן עדן הוא הפך ליצור תבוני בלתי מושלם. והוא מסביר מדוע: האדם אינו מזהה מהו טוב ורע באופן אבסלוטי. זהו מושג הנתון לפרשנויות שונות של האדם.
ו. מדוע האדם התחיל להתבייש לאחר אכילת התפוח? על זה עונה ליבוביץ "אינני יודע" והוא מוסיף: "דווקא חוסר הבושה (כולל עירום) היא אחת התכונות האופייניות ביותר של האדם במציאות.
ז. ישעיהו ליבוביץ אינו חושש לענות על שאלות רבות ב"אינני יודע". הוא אומר שאין לו קומוניקציה עם שמים, ומלגלג במרומז על אלה שטוענים שלהם יש קומוניקציה כזו.
ח. הוא טוען שהמדע יכול להביא תשובות לשאלות שתשובה להן אין כרגע, אך תשובות אלו תעוררנה שאלות ובעיות חדשות אחרות, שהאדם לא הבין קודם שהן קיימות.
ספר השירה הדיגיטלי מתגבש. הולך ותופח. השבוע הגיע למניין ארבעים. ובכל יום ראשון מתווסף עוד שיר אחד במסגרת פרויקט ריקון המגירה, והיא מסרבת להתרוקן. ´ספר שירה´ דינמי בהמשכים - ללא מגבלות עורך והוצאה.
ואם יש שני יתרונות בספר שירה דיגיטלי על המודפס - שלאחר פרסומם השירים ניתנים לעריכה בכל עת, ושיש לכל שיר סטטיסטיקה. וזו מלמדת באופן בלתי מובן לי - שהפופולרי ביותר, ש´תפס´ באינטרנט, שצבר כמעט עשרת אלפי צפיות גוגל, ויותר מכל אחד אחר - הוא השיר שפורסם בבלוג זה, ונקרא כך:
וגם כאן (וראה תגובות חברי הפורום הספרותי בתחתית הטקסט).
זו התשובה שלי לדברים שכתבתי בנושא בפוסט קודם, 'הזדמנות שניה', כאן. והתשובה היא פרסום דיגיטלי עצמאי, ללא הוצאות עריכה ומימון הוצאת ספרים. אם ארצה לחלק עותקי נייר למשפחה, תמיד אוכל להדפיסם מכאן ולכרוך אותם, וכך יוכל לעשות גם כל אחד אחר, מבלי לבקר בחנות ספרים.
ובהזדמנות זו מזכיר שוב קיומו של בלוג חדש נוסף שאני כותב. בלוג יומי בשם 'אמירה יומית'. ואפשר לנווט מכאן לשם בקישור שבמסגרת הזו שבשוליים הימניים:
וכנ"ל לנווט מהבלוג 'אמירה יומית' לכאן, מהמסגרת הזו שם שבשוליים:
ורוצה להפנות לשם אל פוסט (שפורסם היום) שכותרתו 'אין נביא בעירו' בקישור כאן. על מהפך מאוד מעניין, וכן על עדכון מדיניות מערכת התגובות דיסקוס (נוגע גם לבלוג כאן).
ונזכרתי בימי שישי בסתיו, חוצה דרך קיצור בשדה הטרשים שבין מעונות הסטודנטים אידלסון, בדרך אל המרכז המסחרי בגבעה הצרפתית, להצטייד במזון לסופ"ש. נפעם מהפרחים בצבע החרדל העמוק, הבוקעים מתוך אדמת הבר הסלעית.
בית הגידול העיקרי של החלמוניות הוא בטורקיה. ארץ-ישראל נמצאת רק בשולי התפוצה הדרומיים של הצמח. אמנם בארץ ניתן למוצאן גדלות בחרמון, בגולן, בגליל העליון, ביהודה ובנגב, אבל לא בכל מקום. החלמוניות מאוד סלקטיביות בבחירת בית הגידול שלהן. למשל, בגולן בחרו החלמוניות בשטחי המעבר בין אדמת הבזלת לאדמת הקירטון, בגליל העליון צמחי החלמונית גדלים במדרונות התלולים הדרומיים, בעלי קרקע דלה. בנגב צמחי החלמונית בוקעים מבעד סדקי סלעים. בירושלים בחרו החלמוניות לצמוח בפיסת הטרשים שבין מעונות הסטודנטים הישנים לבין מרכז הגבעה הצרפתית.
כך בפיסת בר בלב עיר, בצפון ירושלים הנושקת להר הצופים, ראיתי אותן מדי סתיו צומחות בנאמנות. שם בשדה שטח ההפקר שבין מעונות אידלסון הוותיקים לבין המרכז המסחרי בגבעה הצרפתית. מקשטות בצהוב עמוק את שדה הטרשים, משני עברי שביל עפר שנכבש על ידי צעדי אדם. לא נתקלתי בהן בשטח בנוי אחר בירושלים. מעין שמורת בר של חלמוניות. שמורה של צמחי בצל (גאופיטים) רב- שנתיים מוגנים. ועתה לא עוד פורחות שם החלמוניות, צמחים מוגנים. לֹּא זוֹרַחַת מִסְּלָעִים כּוֹתֶרֶת-כֶּתֶם. במקומן צמח מרכז מעונות הסטודנטים החדש. וכמה אירוני - את המפלצת מכנים כפר הסטודנטים.
טיילו בעקבות פריחת החלמוניות. מידע על אתרי ומועדי פריחה בכל רחבי הארץ כאן.
As a gift to His human children, the Great Spirit created butterflies. He took black from the maiden's hair, yellow from the warm summer sun, and blues from the lake and sky. Once he gathered the mostbeautiful of colors, He made them into butterflies.
ביום חמישי ה- 24 בנובמבר 2011, נערך בקיבוץ קטורה שבדרום טקס נטיעה למתושלח העץ. וודאי שואלים אתם מה כל כך מיוחד בטקס כזה. ובכן, מתושלח הוא מין עץ שנכחד מהעולם והוחזר לחיים. לא רק שהטקס המרגש נובע מהצלחה להחיות מין נכחד, אלא כאן, בארצנו הקטנטונת, נקבע שיא עולמי חדש - מדענית ישראלית הצליחה להנביט זרע מתקופת בית שני. זרע כבן 2000 שנים!
מתושלח בינקותו לאחר החייאתו
אז מיהו מתושלח? סיפור שהיה כך היה. לפני 53 שנים , מצא פרופסור יגאל ידין בחפירות מצדה כד ובו גלעיני תמרים בני אלפיים שנה. הגלעינים (זרעים) האלה היו של עץ דקל מזן עתיק אשר נכחד לאחר כישלון מרד בר כוכבא. זן נדיר זה, המכונה תמר יהודה, היה ידוע כבעל סגולות רפואיות רבות. על פי המקורות, בימי קדם שימשו פירותיו לטפול במחלות לב, הפרעות נשימה, קשיי זיכרון ובדיכאון.
הזרעים העתיקים האלה נשמרו באוניברסיטת בר אילן, עד אשר לפני כשתיים עשרה שנים, נרכשו שלושה זרעים על ידי ד''ר שרה סלון (מנהלת המרכז לחקר רפואה טבעית במרכז הרפואי הדסה), כדי לנסות להנביט את הגלעינים.
לזרעי עצים יש יכולת נביטה מוגבלת, שהיא בדרך כלל לא יותר משנים אחדות ועד מספר עשרות שנים, בהתאם למין העץ. סופרו גוזמאות על נביטת זרעי דגנים מתקופת הפרעונים, או על נביטת גרעיני תירס שנמצאו בקברים עתיקים באמריקה. אך למעשה לסיפורים המפוקפקים האלה אין בסיס מדעי. השיא הידוע במדע ליכולת נביטה היה של זרעים של צמח המכונה Canna compacta , שנמצאו בארגנטינה כלואים ברעשן מקליפת אגוז (קסטנייטה). במקרה זה מקצת הזרעים הכלואים באגוז שמרו עדיין על חיוניותם ונבטו. לפי תיארוך על פי שיטת פחמן 14, גילם היה 600 שנה. זה היה השיא העולמי.
למרות זאת, ד"ר סלון סברה שזרעי התמר בני האלפיים שנה שנמצאו במצדה עשויים לנבוט, כי הם נשמרו בסביבה חמה ויבשה עד למציאתם. לכן היא מסרה את גלעיני תמר יהודה האלה להנבטה אצל ד''ר איליין סולוואי - מומחית לחקלאות מדברית במכון ערבה לחקר הסביבה, בקיבוץ קטורה שבערבה. מבין הזרעים שקיבלה, רק אחד הצליח לנבוט. וכשהשתיל היה בן 15 חדשים, נבדק גילו באמצעות בדיקת פחמן 14 , שהראתה כי הגלעין הוא מתקופת המצור הרומאי על מצדה, לפני כ- 2000 שנה. זהו כנראה הזרע העתיק ביותר בעולם שאי פעם נבט. בדיקות גנטיות הראו כי קיימים הבדלים משמעותיים בין תמר יהודה העתיק לבין זני התמרים המודרניים של היום.
עץ התמר נמנה על משפחת הדקליים. זהו עץ-דו ביתי, כלומר יש עצים זכרים שבהם פורחים פרחים זכריים ועצי נקבה שבהם פורחים פרחים נקביים. הפרחים הזכריים גדלים על עץ אחד והפרחים הנקביים על עץ אחר. הפרחים הזכריים מכילים רק אבקנים. והרוח מעבירה את האבקה שלהם לפרחים הנקביים שבעץ הנקבי שמפרה אותם. לאחר ההפריה מתפתח הפרי.
לשתיל תמר שנובט לוקח כ-7 שנים עד שהוא פורח לראשונה. כשנבט הזרע של תמר יהודה, עדיין לא ידעו את מינו. קיוו שהשתיל יהיה עץ נקבי, כי אז אפשר יהיה לבחון אם פירותיו הינם אכן בעלי סגולות רפואיות. מאחורי כך עמדה המחשבה שאולי תרופות עתיקות יומין יהיו התרופות של מחר. אולם רק לאחר הפריחה , גילו לדאבון לב שהוא דווקא זכר.
אז כאמור רק ב- 24 בנובמבר 2011, העבירו את העץ הצעיר (שעד אז גדל בעציץ בתנאים מבוקרים) ונטעו אותו באדמת הקיבוץ בקטורה בטקס מכובד - שבו ניתן לעץ השם 'מתושלח' (בהשראת מתושלח המקראי, שעליו נאמר שחי קרוב לאלף שנה) .
השמחה הייתה רבה, כי הצליחו להחיות את מתושלח העץ. אך להמשך קיום הזן, מתושלח זקוק לשידוך.
יש לכם רעיון?
***
חג הסוכות הוא אחד מחגי ישראל המסמלים את הטבע וכמה אבסורדי הוא שדווקא חג זה הפך ל'חג הכאסח'. חג השחתת הטבע. הדקלים המשמשים הן ללולבים והן לסכך - חשבתם פעם מאין מספקים את הדרוש לקיום מצוות החג? בפוסט הזה תלמדו כיצד. במילים פשוטות - בעזרת כאסח של הדקלים. ואחרי הקריאה יובן מדוע בסוכות הבא ישלם עם ישראל יותר עבור הסכך והלולבים של ארבעת המינים.
"וכיסחת בחגיך: עשרות עצי דקל בנחל חרוד הושחתו בשביל הלולבים יערני קק"ל, שערכו סיור שגרתי בנחל, הופתעו לגלות עצי דקל עירומים מענפיהם. "מדובר בפגיעה אנושה בעצים. נפגע אמיר הצמיחה שלהם, דבר שיביא קרוב לודאי למותם של העצים, אמר גיל עצמון מקק"ל"
אלי אשכנזי 30.08.2009 "
מאיר קאופמן, יערן קק''ל בגלבוע, לצד תמר שהושחת. מקור: הארץ
בגלל מצוות סוכות, היו מקרים שעצים שלמים נעקרו ממקומם. אבל גם גיזום הבלתי מבוקר מביא לכך שעצים רבים נותרו עירומים מכל ענפיהם. רבים חושבים לא נורא,עד סוכות הבא העצים יתחדשו. אז זהו שלא !
הצמיחה של ענפי הדקל אינה נעשית לאורך כל הגזע אלא רק בקצהו. הקצה הזה הוא קודקוד הצמיחה ומכונה לב הדקל. אם ענפים נגזמים - אין יותר צמיחה מתחת לגיזום, לכן גיזום פרוע יכול להשאיר דקל מכוער (ארוך כמו תורן עם ציצית זעירה בראשו). ובשנה הבאה, ה'מאכרים' של הסככות יצטרכו לטפס גבוה יותר כדי לגזום ולכער עוד את העץ - לכן גם תצטרכו לשלם יותר עבור הסכך והלולבים.
אבל לידיעה - אם חלילה נגזם לב הדקל בראש העץ - משמעו הריגת העץ!
תשאלו אם כן לשם מה יגזמו את לב הדקל?
ראשית בשל טעות וחוסר ידע. שנית, על פי הרמב"ם לבבות דקל הם סגולה להגברת פוריות הגבר. לב דקל - קודקוד הצמיחה של מיני דקל שונים נחשב גם מעדן ותוסף מקובל לסלטים. עכשיו אחרי שקראתם זאת, אולי יהיו לכם ייסורי מצפון כשתאכלו לבבות דקל.
ובכלל הידעתם שכרבע ממיני הדקלים מצויים בסכנת הכחדה ברמות שונות? וגורלם עשוי להיות כמו גורל דקל יהודה שהוכחד לפני 2,000 שנה - סיפור ההחייאה של מתושלח והמאמצים לחפש לו שידוך.
המאמץ המדעי לשמר מיני דקליים בהכחדה הוא מועט, כמו לגבי שאר הצמחים בסכנת הכחדה. קל יותר לעשות מאמצים כדי להציל בעל חיים חמוד מכוסה פלומה או ציציות, מאשר לגייס כסף עבור הצלת צמחים. בדרך כלל שימור צמחים, אם בכלל נעשה, הוא במסגרת שמירת אזור המחיה של חיות בסכנה.
בשנים קודמות יצאו הרבנים הראשיים נגד התופעה של הגיזום הפיראטי של הדקלים, ואפילו ציינו כי "סוכה עם סכך גנוב בעצם אינה כשרה". בשנים עברו אף הוטלו פה ושם קנסות של אלפי שקלים על גיזום עצי בר, למי שנתפס. בקק"ל מנסים להילחם בתופעה גם על ידי חלוקת סכך, שנאסף מפעולות דילול שגרתיות, בחינם. אז שיהיה חג סוכות שמח ורחמנות על הדקלים
כחילוני בהכרה מלאה,יום הכיפורים מעורר בי זיכרונות לא טובים של כפיה דתית. ואני לא מתכוון לדבר כאן על הסטטוס קוו, שבאחרונה חל בו פיחות זוחל לרעת האוכלוסייה החילונית, בדרך הבטוחה לקראת הקמת מדינת הלכה שראשיתה בירושלים ובקרוב גם אצלכם. ואם חלילה ההפך, מזדעקים הדתיים געוואלט על הפרת הסטטוס קוו (כאילו שסגירת ציר תנועה ראשי בשבת ברחוב בר אילן בירושלים אינו הפרת הסטטוס קוו). החרדים מתחילים להבעיר פחי אשפה ותחנות אוטובוסים. מזדעקים, הח"כים הדתיים וחבריהם החילוניים לקואליציה אומרים אמן. לא, אני לא מתכוון להמשיך ולהרחיב בדיבורים על הסטטוס קוו. מזמן אנחנו יודעים שהחרדים פועלים בשיטת 'חומה ומגדל' ובשיטת הסלאמי. אני מתכוון לפרוס כאן זיכרונות על כפייה דתית עלי ועל שכניי בשכונה חילונית. בשנות התשעים במאה הקודמת, גרנו בירושלים בדירה בקומת כניסה בבית רב קומות (שמונה קומות) בשכונה חילונית בגבעה הצרפתית. באותן השנים הייתי היו"ר, הגזבר ו'שאר' חברי הוועד. כי לקטר ידעו כולם, אך בוועד אף אחד לא רצה להיות. אבל גם זה אינו מטרת הפוסט, ונושא זה ראוי לרשומה נפרדת. באותם ימים (בלא שונה מהיום) פרעות וחבלות עברו על תושבי ירושלים. תושבים התפוצצו ונרצחו בסכינים. מכוניות במגרשי החניה הביתיים הועלו באש באישון לילה. חסרי בית לא קרואים מצאו מלון בקומת המרתף. אז התקנו דלת כניסה חשמלית לבניין עם אינטרקום. ופתאום הבחנתי שבשבתות מישהו משאיר בדלת הכניסה לבניין את לשונית המנעול בחוץ. והדלת לא רק שאינה נעולה ופרוצה לכל דיכפין, אלא נטרקת ברעש גדול, בכל עת שמישהו נכנס ומנגנון הסגירה ההידראולי מבקש לסגור את הדלת. ואותי שגרתי אז בקומת הכניסה - רעש טריקות דלת הפלדה שנשמע בכל פינה בדירה, הפריע כל כך למנוחתי וגרם לי להתעצבן ברמות. אז כיו"ר הוועד, הגזבר וכל 'שאר' חברי הוועד, הוצאתי כמה מאות שקלים על תיקון המנעול שנדפק מהטריקות הבלתי פוסקות של הדלת על לשונית המנעול. בישיבת דיירים אף לא אחד הודה שהוא אחראי לחבלה בדלת הכניסה. אך כיוון שהיה ברור שאין מעשה זה ידי רוח הקודש, עשיתי אמבוש ותפסתי זוג שכנים שגרים בקומה השישית, ושדירתם אינה פונה לכיוון דלת הכניסה. משנתפסו בקלקלתם, הם הסבירו שזה בגלל הבת שחזרה בתשובה. בכל שבת היא צועדת עם משפחתה מרחק שלושה קילומטרים לערך משכונת שמואל הנביא (שהיא כמעט חרדית כיום) לביקור צהריים אצל הוריה. חייבתי אותם על תיקון הדלת החשמלית והתרעתי שאגיש נגדם תביעה אם עוד פעם ישאירו את הלשונית פתוחה. ליתר ביטחון, בהכירי את המטרייה האנושית, ציינתי בפניהם שהתקנתי מצלמה בכניסה לבניין. לא באמת התקנתי, אבל ההפחדה פעלה. והם שבעצמם כל כך פחדו מפיגועים, ניסו בישיבת דיירים להעביר החלטה לנטרול דלת הכניסה החשמלית בשבתות והתקנת מעלית שבת. על גופתי המתה היו מצליחים. אבל לא נדרשה לשם כך גופתי המתה, כי על פי תקנה עירונית היה צריך הסכמה של 70% מהדיירים (כיום רק רוב רגיל!). ושליש מהדירות אז היו מושכרות, ובעליהן בחיים לא היו מוכנים להוציא פרוטה שאינה הכרחית לטובת הבניין. גם מה שהכרחי, בקושי מוצא מהם בכוח, לאחר מכתב רשמי עם כותרת 'ללא פגיעה בזכויות'. וכמובן גם מרבית השכנים האחרים לא היו מוכנים להוציא אלפי שקלים בשביל גחמות דתיות. וכי יש להם עודף כסף לסבסוד גחמות דתיות? ביום כיפור הראשון בבניין, שכנים כעוסים מתלוננים בפניי שהמעלית אינה פועלת, החל מכניסת יום הכיפורים. ביום כיפור הרי אף אחד לא יגיע לתקן. לי זה לא משנה כי אני גר בקומת הכניסה, אבל לא כך לשכנים שנאלצים לטפס שמונה קומות במדרגות. חלקם מבוגרים שעברו התקפי לב בעבר. אחד מהשכנים הוותיקים ציין בפני שכך מדי שנה, המעלית מפסיקה לפעול כשתי דקות לפני כניסת יום כיפור. אז באותו יום הכיפורים טיפסתי יחד עם שכני רזניק (גמלאי כבן שמונים בעל כושר גופני יוצא מהכלל ובעל ידע טכני) בשני סולמות שבמפלסי הגג, שהובילו אל חדר המכונות. הרמנו בחזרה את השלטר שהורד. אבל עדיין נשארה התעלומה מי עושה את זה וכיצד הוא מצליח להיכנס לחדר המכונות הנעול של המעלית? לאחר בלשות נפתרה התעלומה - לפני שעברנו לגור בבניין, היו שני חברי וועד חובשי כיפות סרוגות. וידוע שרבים מבעלי הכיפות הסרוגות שהיו פעם שפויים, הפכו לגרוע מכל - 'המתחרדלים'. אז הסתבר שכשהעבירו המתחרדלים האלה את המפתחות לוועד אחריהם, השאירו בידם העתקי צרורות כל המפתחות בבניין. ואז גם נפל האסימון, הכיצד מישהו מפסיק את ההסקה המרכזית בבניין ביום חורף קר 'מטעמי חיסכון' , כאשר חדר המכונות נעול. ומאז יותר לא כיבה איש את ההסקה המרכזית וגם לא עצר את המעלית בימי כיפור. כיו"ר, גזבר ו'שאר' חברי הוועד, הוצאתי מהחשבון עבור החלפת כל המנעולים בבניין. ערב יום הכיפורים תשע"ד , אני מאושפז לאחר ניתוח. מחובר לאנטיביוטיקה בוורידים ולנרקוטיקה נגד כאבים עזים. את שכני החרדי למיטה בחדר מבקר אברך שנשלח להטרידו על ידי הקהילה. והוא פונה לשכני החרדי :"הבן שלך גר בישוב זה וזה ליד חיפה. למה הוא לא בא לבקר אותך"? והשכן למיטתי ענה לו בכעס "אני רואה שעשיתם חקירה, מה זה בכלל ענייך"? והאברך ממשיך להטרידו: "האם אתה זוכר להניח תפילין כל יום, ולברך על המזון, ו... ו...". ושכני עונה לו "אני עושה מה שצריך וזה לא עניינך". ואברך האינקוויזיציה ממשיך להקשות ולחקור "מדוע אינך חובש כיפה בחולייך? ואתה לא באמת מניח תפילין". אז ענה לו שכני "קיבלתי פטור מאלוהים". ואז פשטו אברכים במחלקה האורטופדית בבית החולים הדסה. ואין מי שפוצה פה ואין מי שמסלקם מפאת הפרעה לשלוות החולים. והם עושים בבית החולים כבשלהם. מחלקים ארוחה מפסקת ארוזה לחולים. כאילו שלחולים המסכנים אין מה לאכול בבית החולים. ובמנה שהם מחלקים (ללא קירור), כמה קרעפלך (כיסוני בשר) משומנים עם תפוחי אדמה מרוסקים וצימעס (גזר מטוגן). ולקינוח דברי מתיקה מסוכרים. וכי שאלו מישהו אם בכלל מותר להגיש אוכל כזה לחולים הסובלים מסוכרת, כולסטרול ושאר מחלות? והאברכים עוברים מחדר לחדר עם שופרות, ותוקעים בהם שעה ארוכה ללא הרף. וקולות השופר הולכים וקרבים, הולכים ומתעצמים עד שאני כבר חושב לטפס על הקירות מכאבים ועצבים. ממתין לבואם עם נשק יום הדין בידי. ובבואם נקטע קול השופר כשהעפתי בקבוק סודה של ליטר וחצי לעברו של האברך. ולאחר שהלכו, נכנס יום הכיפורים ואני המשכתי לצפות במסך הטלוויזיה הפרטי שליד מיטתי. אין הטלוויזיה מפריעה לאיש. את מסכה וקולה רואה ושומע רק אני. אמנם ידוע שבכבלים מושתקים בכפייה הדתית מרבית הערוצים, אבל אפשר לצפות עדיין בערוץ נשיונל גיאו, ושאר ערוצים מחו"ל ללא כתוביות עברית (שאני יכול להסתדר היטב בלעדיהן). אבל אז בערך בתשע בערב, בערב יום כיפור, הושבתה מערכת הכבלים, מעשה חבלה. אפילו את המעט שנשאר לחולים שנשארו גלמודים ממשפחותיהם בשל יום הכיפורים לקחו. את המעט שנותר להם כדי להעביר את הזמן ולשכוח מעט ממכאוביהם גדעו בחרב הקנאות. ותגידו, לאדם המאמין ביהוה מותר לעשות דבר כזה ביום הקדוש? האם עבודת חבלה במערכת שידורי הכבלים במוסד חולים מותרת בכלל לאדם דתי באמצע יום הכיפורים? לא, יהוה בוודאי אינו רוצה בכך. יקום הוא בהם ב'שחין ודֶבֶר'. והרופא הדתי התורן אמר לי בחיוך רב משמעי, כי יד אלוהים בדבר. והמשיך ביום כיפור לרשום בתיקי הרפואי הוראות לאחיות. החבלה בשידורי הכבלים הייתה כל כך חמורה עד שרק יומיים לאחר צאת יום הכיפורים הצליחו לתקן אותה. וזה לא היה בבית חולים 'שערי צדק', 'ביקור חולים' או 'משגב לדך'. היה זה בבית החולים החילוני לכאורה היחיד בירושלים - בית החולים הדסה.
בשעה היעודה, אני מטפס במעלה המדרגות של בית מגורים ברחביה, סופר את מספר הדלתות בדרך ועוצר בדירה השמינית. מצלצל בפעמון, מקיש בדלת פעמיים, מצלצל שוב פעמיים וממתין. הדלת נפתחת מעט. יד נשלחת מבעד למרווח הצר שנפער, אוחזת במֵכל פלסטיק לבן קטן. ללא אומר, אני ממהר להכניס את המֵכל לשקית אטומה, ואותה לתיק שנשאתי. חוזר כלעומת שבאתי, אל המעבדה.
במעבדה אני מרוקן את תוכן המֵכל לקערת זכוכית קטנה המכילה תמיסה פיזיולוגית. גוש לבנבן, מעט אדמדם, מבצבץ מתוך הנוזל. בעזרת ידיי המכופפות, אני אוחז בגוש ובעדינות גוזר את המעטפת הקרומית במספרים כירורגיות. רקמה ספוגית מתגלה, אותה אני מעביר למבחנת זכוכית עבת דופן. למבחנה אני מכניס מוט עם להבים המחובר למנוע כמו בבלנדר, ומפעיל למספר שניות. את הרסק הנוזלי אני מעביר לשתי מבחנות המכילות תמיסה מיוחדת ואותן לתוך צנטריפוגה. אני מוציא את המבחנות מהצנטריפוגה ומעביר את הנוזל העליון לתוך מבחנות אחרות המכילות נוזל צמיגי שקוף. את אלה אני מעביר לאולטרה צנטריפוגה, הפועלת במהירות של מנוע מטוס סילון.
למחרת, אני מוציא את המבחנות בחרדת קודש מהאולטרה-צנטריפוגה ובוחן את שלושת שכבות הנוזל הצבעוניות שהתקבלו. שואב בזהירות את השכבה האמצעית הצהבהבה והעכורה עם פיפטה מסוג פסטר, בעלת קצה דק ומאורך מזכוכית, ומעביר הנוזל לתוך מבחנה אחרת. את תוכנה מחלק למנות קטנות, אל תוך מבחנות פלסטיק זעירות שאני מעביר לקופסת אחסון בעלת תאים מסומנים, עשויה מפלסטיק מיוחד. חבוש כפפות אסבסט ומרכיב משקפי מגן, משחיל את קופסת האחסון למתקן הקפאה עמוקה ענק המכיל חנקן נוזלי בטמפרטורה של מינוס 196 מעלות. ענן לבנבן של גז מקפיא מתפזר מפתח המתקן, שננעל במכסה הכתום. במבחנות המוקפאות האלה מצוי חומר הגלם לעבודת המחקר שלי לשבוע הקרוב.
לביצוע המחקר אני זקוק לשליות אישה משלבים שונים של ההיריון. שליות מהשליש הראשון של ההיריון (מהפסקת הריון) קשות יותר להשגה, בשל 'חוק ההפלות' החשוך בארצנו, כמו במדינות הקתוליות. וכשאני עולה במדרגות בדרכי אל היד השחורה, אני חושב שגם אני עובר באופן עקיף על החוק. חושב על ליאונרדו דה וינצ'י שניתח גופות עריריות שהוצאו בסתר באישון לילה מקברן. חושב שללא הגופות האלה, לא היו מתפרסמות המפות האנטומיות המפורטות של גוף האדם - ידע שמשמש היום כל רופא לטיפול בחולים. חושב שעדיף להפיל מאשר להביא ילד לא רצוי לעולם. חושב על נשים שבשל חוק חשוך נאלצות לעבור הפסקות היריון לא חוקיות בסתר, אצל ידיים שחורות, בבתי דירות ובתנאים שעלולים לסכן את בריאותן.
*
אני נוסע באוטובוס מירושלים לקריה בתל אביב. נכנס לבית החולים, מתלבש במדי חדר ניתוח, חובש כפפות, כיסויי נעליים ומסכה ונכנס לחדר הניתוח. מצטרף לצוות הגינקולוגים המבצע ניתוחי גרידה להפסקות הריון שאושרו על ידי וועדת הפסקות הריון.
לעתים נדירות אני מקבל שליות מהשליש הראשון של ההיריון, מהפסקות היריון חוקיות בבתי חולים בירושלים. כל שליה כזו היא בשבילי אוצר. הסידור של הבוס לקבל שליות 'מידיים שחורות' לא מוצא חן בעיניי. אני כבר מעדיף לטרוח ולנסוע באוטובוסים מירושלים לבית חולים הקריה בתל אביב - בית חולים שבו נערכות הפלות בסיטונאות פעמיים בשבוע.
לחדר הניתוח מוכנסת אישה צעירה מכוסה בסדין ירוק. אני מתבונן באישה היפיפייה. צעירה שחומה עם תווי פנים מקסימים שכאלה לא רואים בכל יום. מהרהר כמה חבל שלא פגשתי בה בנסיבות אחרות. המרדים מזריק לווריד הצעירה חומר הרדמה. תרדמה עמוקה נופלת עליה כהרף. מגרדת מתכת בעלת זרוע ארוכה מוכנסת לתוכה. מגרדת מרחמה את העובר. חלקי עובר מוּצאים ומונחים על הסדין שעוטף את בית החזה הרדום. המנתח מסדר את החלקי העובר המוצאים, כמו בפזל - בוחן בקפדנות שלא נשארה שארית ברחם.
אני אוסף את השליה לתוך מיכל פלסטיק לבן אטום, המכיל תמיסה פיזיולוגית ומכניס אותו לתיקי. המרדים מזריק לאישה סם מעורר. היא מתעוררת ברעד גוף אופייני, כמו בריקוד בטן בקור. לאחר התאוששות קצרה של כרבע שעה לכל היותר, היא מתלבשת, אוספת חפציה ויוצאת לדרכה. מוכנסת האישה הבאה בתור למפעל הפסקות ההיריון.
אני חוזר עם השלל למעבדה בירושלים, עם אוסף של שש - שבע שליות מהפסקות הריון כאלה, בירושלים מתחיל רק יום העבודה באמת.
*
בשש בערב מתקשרים מחדר לידה של אחד מבתי החולים - "יש לנו יולדת. יש לה פתיחה של חמש אצבעות, תגיע לחדר לידה".
אני יוצא מיד לדרכי, נוסע כחצי שעה באוטובוס, נכנס למבוא חדר הלידה וממתין. המיילדת יוצאת עם קערת נירוסטה המכילה שלייה גדולה המחוברת לחבל הטבור. היא מעבירה את השליה בידיה המכופפות, לתוך מיכל פלסטיק גדול בנפח של שני ליטר שהבאתי, בתחתיתו מעט תמיסה פיזיולוגית. אני מבריג את המכסה ונפרד לשלום.
השעה כבר אחרי שבע בערב. לאחר יום עבודה מפרך. אין בי הכוחות לחזור למעבדה ולהתחיל בפרוצדורה שתימשך לאורך השעות הקטנות של הלילה. בעמל כה רב הגענו לסידור אספקת שליות עם כמה בתי חולים. לומר למיילדת "הפעם אני לא צריך את השלייה", היה מחסל את המשך אספקת השליות. בחשאי אני מעביר את השליה לשקית ניילון אטומה של אשפה וזורק אותה לתוך צפרדע האשפה, במעונות הסטודנטים הסמוכים. בדמיוני אני רואה כיצד השליה משמשת סעודה משובחת לחתולי האשפה. נשמע מזעזע, אך אחרת מה עושים עם השליות בבתי החולים? אינני בטוח שבכולם קוברים אותן, מאכל לרמשים. בחלק מבתי החולים נפטרים מהחומר הביולוגי במשרפות. וזה כבר מזכיר לי אז סרט אחר. והמשרפות מזהמות את הסביבה. עד כמה שנשמע מזעזע, החתולים הרעבים נראים לי פתרון ירוק, ידידותי לסביבה.
*
בבוקר אחד אני מקבל טלפון המודיע לבוא לאסוף שליה מבית חולים מסוים. כהרגלי אני ממהר לנסוע לשם. מחכה במבוא חדר הלידה למיילדת שתצא עם השלייה. מיד לאחר שקבלתי את השליה, יוצא לתדהמתי בעלה של עלמה (שם בדוי) מחדר הלידה. כמוני, עלמה עובדת באותה מעבדה. משתמשת בשליות למחקר תזה שלה לתואר שני. זו היא שילדה. ובעלה סמוק פנים אומר לי בכעס שהוא אינו מסכים שהשליה שלה תשמש למחקר. למזלי, מספר יולדות היו בתהליכי לידה במספר חדרי לידה במקביל, בדרגות התקדמות שונות. את השליות אני מקבל באופן אנונימי, ללא פרטי היולדת. ואני חושב לעצמי כמה פרימיטיבי מצד עלמה לעבוד על שליות של אחרות, אבל לא מתירה לעבוד על שלייה של עצמה, שיכולה לתרום למדע. אני מהרהר כמה פעמים תרמתי דם של עצמי למחקר, כדי שלא לבקש מאחרים. ואז אני מתחלחל כי עשיתי את כל הנסיעות האלה כדי שאחזור למעבדה בידיים ריקות? מרגיזה אותי ההתנגדות הרגשית של עלמה ובעלה. ראשית, בכל פנים חומר הגלם מהשליות מעובד ומאוחסן במעבדה בצורה אנונימית. אין רישום של שמות היולדות. וגם בשליה שהביאה לי המיילדת, אין רישום של שם היולדת. אז אני אומר לבעלה של עלמה שהיא אינה היולדת היחידה כאן, וחוזר עם השליה 'האנונימית' למעבדה, ללא ייסורי מצפון כל שהם. מתבסס על חמת הספק של זהות היולדת.
*
אני יושב כבר חודשיים על כתיבת התזה לדוקטורט. אני חייב להגיש מחר את העבודה. כבר קיבלתי ויזת עבודה לארה"ב ומחכים לבואי במכוני הבריאות הלאומיים. הטיסה ביום חמישי הקרוב והדירה כבר מושכרת החל מיום ראשון בשבוע הבא. בלילה האחרון אני גוחן מעל ערמת עשרים וחמישה עותקים כרוכים שיצאו מבית דפוס, עושה הגהות אחרונות בעותקים מודפסים בני מאה וחמישים עמודים. את ההגהות האחרונות אני עושה בטיפקס ובאותיות דפוס ידניות. במהלך התיקונים הסיזיפיים שלאחר לילות לבנים, אני חושב על עשרות רבות של שליות משלבים שונים בהריון. השליות המרכיבות את האותיות, הגרפים והתמונות. האותיות שמתארות מחקר של חמש שנים מפרכות. מחקר שעסק בשני חלבונים מאותה משפחה, המתבטאים בצורה שונה במהלך ההיריון. מחקר תגלית שזיהה מהו תפקידם, ומדוע הייצור של אחד מהם מתגבר בשליש האחרון של ההיריון. במהלך העבודה על השליות התברר הקשר בין ייצור יתר של החלבונים האלה לרעלת הריון ולהפלות טבעיות. האיסוף הסיזיפי והעיבוד של השליות הביא לתגלית שאחד מהחלבונים האלה שמתבטאים באופן נורמלי בהריון בשליית אישה, מתבטא גם בגידולים סרטניים שונים בנשים כמו בגברים כאחד. בשניות טיפקס מתייבש מהרהר בהשלכות התגלית. מעתה גילוי רמה של חלבון זה מעל לנורמה בבדיקת דם - יעלה חשד מיידי למציאות גידול סרטני בנבדק. המחקר בשליות הביא לתוצרת של אחד עשר פרסומים בכתבי עת מכובדים, והנה אני גוחן מעל ההגהות האחרונות באישון לילה, מנקר, מתעורר ונרדם, כלי הכתיבה נשמטים. לפנות בוקר מתעורר בבהלה. מגלה שלמזלי זוגתי הנפלאה השלימה את ההגהות.
